הילדים התחילו בית ספר.. אין לתאר עד כמה התרגשתי וחששתי. בדרך כלל אני אמא קולית ובמיוחד שאני חלק ממערכת החינוך אני תמיד מרגישה ביטחון כשילדי צועדים בשערי בית הספר. אני יודעת מה מצפה להם ומה מצופה מהם וזה נותן תחושת ביטחון. הפעם הרגשתי שאני שולחת את ילדי אל הלא נודע... שפה חדשה, תרבות אחרת, סגנון לימוד ועוד הרבה דברים שאפילו אני לא יודעת שאני לא יודעת... בבת אחת מאמא עם בטחון אני אמא שהיא עולה חדשה שלא דוברת את השפה. אומנם בבית הספר היהודי ויש חלק מהצוות שהוא דובר עברית עדיין אני צריכה ללמוד את התרבות ואני מוצאת את עצמי במצבים מאוד לא מוכרים... התכוננו לקראת בית ספר ואני באופן אינטואיטיבי הכנתי כריך עם נקניק וצרפתי אצבע גבינה... הלכתי לישון ושניה לפני שנרדמתי קפצתי בבהלה, בשר עם חלב!!!! איזה אמא??? כבר ביום הראשון ידברו על הכופרים? איזה מזל ששמתי לב... באותו ערב כתבה לי חברה שכדאי לשלוח עם רון פתקים שיעזרו לו בתקשורת, "אני צריך לשירותים" "אני רעב/צמא" כל הלילה המשכתי לחשוב איך אני בכל זאת יכולה לעזור להתאקלמות... כל השבוע התארגנו ליום המיוחד. קנינו ציוד ותלבושת שלילדים ישראלים היא ממש הזויה. מכנסיים מחויטות חולצת פולו לבנה וסוודר עם v. רון הצהיר שהוא לא מוכן ללבוש בגדים כל כך לא נוחים אך בסוף התפשר על החולצה והסוודר ואני הרפתי... לשמחתה של מאיה בגילה היא כבר משוחררת מתלבושת. פתאום הילדים נראו אירופאים וכל כך שונים מאיך שאני רגילה לראות אותם. בית הספר מתחיל ב 8.30 אבל פה במדריד הזריחה ב 8 בבוקר🙄 קמנו ב-7 בחושך מוחלט, הערתי את הילדים ויצאנו לבית הספר. אף פעם לא ראינו את העיר בשעה מוקדמת כל כך והופתענו מעומס המכוניות וההורים שמלווים את ילדיהם לבית הספר בשעה מוקדמת וחשוכה. בדרך מאיה אמרה לי "איזה כיף פה לא צריך לקום מוקדם לראות זריחה" ולפתע הרגע נראה לי קסום ומיוחד... ילדים והורים צועדים לבית הספר בזריחה🌞 בלב כבד ליוויתי את הילדים האירופאים שכל כך לא נראים כמו הילדים הרגילים שלי, נישקתי וחיבקתי אותם כשגוש כבד מתיישב לי באזור הבטן, הבטתי בהם נכנסים לכיתות ומלווים על ידי צוות שמדבר ספרדית וקיוויתי לטוב. פתאום נותרתי בשער בלי ילדים. בלי ילדים?!? לא הייתי לבד כבר כמה חודשים ועכשיו פתאום ברגע אני לבד... התיישבתי עם חברה לקפה והקשבתי להצעתה ללכת לטייל בקניון כדי שיעבור לי הזמן ולא אספור את הדקות לבד בבית.. אז הלכתי לקניון וספרתי רבעי שעות וקניתי להם פיג'מות כדי שיחזרו הביתה מהיום הארוך והמתיש (16.30) ושיוכלו לנוח ולהרגיש בבית. מעולם הילדים שלי לא חזרו בשעות כאלו הביתה, מהרגע שהלכו לבית הספר תמיד נפגשנו בבית לצהריים ולפתע יש להם ימים ארוכים של למידה ולי הרבה שעות בלעדיהם... כבר ב 15.30 הייתי ליד הדלת מוכנה לאסוף אותם, חיכיתי שאוכל לראות את העיניים, לחבק, ולשאול לשלומם. מרחוק ראיתי את מאיה מגיעה עם חברות ומשפת הגוף היה ניתן לראות שהיה לה טוב, נשמתי לרווחה. גם אלה באה עם חברה שהכרנו כבר בסופשבוע ורק רון רץ אלי חיבק אותי חזק וששאלתי איך היה אמר שלא הבין כלום... הלב נמחץ, פעם ראשונה כיתה א' וזו חוויה כל כך עוצמתית. הוא אמר שכל הזמן צייר ושלא היו ילדים שדברו עברית והוא היה רק עם המורה שמלווה אותו... הרגשתי שהוא מאוכזב למרות שהוא תמיד עם מזג טוב. בחושים האמהיים שלי הבנתי שהוא במצוקה. מה עושים? איך עוזרים? אפילו טלפון או מייל של המחנכת אין לי והיא גם לא דוברת עברית/אנגלית... מדהים איך אני מרגישה שהלביאה לפעמים פשוט יוצאת ממני, בערב כתבתי מכתב באנגלית ושמתי לרון בתיק, בבוקר למרות הקורונה והאיסור של כניסת הורים הייתי חייבת לדבר עם מישהו. שוחחתי עם סגן המנהל ומנהלת היסודי והם היו מאוד אמפתיים וקשובים וזה עשה לי הרגשה טובה שלמרות הכל והקושי ההסתגלותי גם שלי עדיין אני מצליחה לשמור על ילדי... והנה הסתיים היום השני, אלה חזרה מאושרת, מאיה נשארה בבית הספר לשחק כדורעף ורון אמר שהיה יותר טוב מאתמול ואני אופטימית שיהיה טוב וילדי חזקים והם יתמודדו ושאנחנו נותנים להם מתנה לחיים. באמצע הלילה שני התקשרה בבכי ובפחד. היא ושחף בבידוד כבר כמעט שבוע והבדידות משפיעה על הנפש. למרות שהיא לומדת ועסוקה בעצמה להיות לבד לא עושה לה טוב ואני כל כך מבינה את זה. מזה חששתי ואני כבר מחכה בקוצר רוח שהבידוד יסתיים ושהיא תחזור ללימודים ולשגרה ושהביחדות והגעגועים קצת ירגעו. וכך היא כותבת: "אז ככה אמא שלי וכל האחים שלי מלבדי נשארו בספרד ואני ואבא שלי חזרנו לארץ (כל אחד והסיבות שלו) אבל את זה אתם כבר יודעים.... אז החלטתי לספר את הסיפור מהצד שלי. לפני כשלושה שבועות בערך עלה הרעיון לעבור לגור בחו"ל (עוד לא ידענו בדיוק איפה) לאחר בדיקות מרובות החלטנו לעבור לספרד מהרבה סיבות שביניהן השפה, המיקום של המדינה, המצב הרפואי במדינה ועוד עוד.... לאחר שהחלטנו שעוברים לספרד עמדה מולי שאלה קשה מאוד. האם להשאר עם המשפחה או לחזור לארץ עם אבא? לאחר מחשבות מרובות החלטתי לחזור לארץ שהסיבה העיקרית היא הלימודים. ידעתי שאם אני נשארת בספרד אני פחות אצליח בלימודים (אם בכלל אצליח) בגלל השפה, המעמד החברתי, נושאי הלמידה וכו.... (כיתה יא) אחרי המון שנים בלימודים שברובן סבלתי והיה לי מאוד קשה הגעתי למקום שטוב לי בו. גם בבית ספר וגם מחוצה לו. והחלטתי לא לוותר על זה ולחזור ללמוד בארץ. אני יכולה להגיד שעבר רק שבוע מאז שעזבתי את אמא מאיה אלה ורון אבל זה מרגיש כאילו לא ראיתי אותם חצי שנה. כל יום שעובר אני מרגישה שאני נשברת יותר ויותר. אני לא יכולה לישון וכל לילה מתעוררת לפחות פעם אחת למרות שאין יום שאני לא מדברת איתם, חושבת עליהם ומתגעגעת עד שכואב לי בכל הגוף. כל פעם שאני מתקשרת אליהם יש לי צמרמורת ובכל שיחה אני מתה לשבת שם איתם בסלון ולדבר איתם על כל מה שכואב לי. לדעת שיש שם אנשים שאכפת להם מה אני מרגישה, חושבת וחווה יום יום שעה שעה. ביום יום אני משתדלת להסתיר ולהכחיש את מה שאני מרגישה אבל כשמגיע הלילה הכל צף לי. זה הזמן היחידי שיש לי לחשוב. אני דואגת להעסיק את עצמי בכל רגע נתון אבל אז, כשמגיע הלילה אין לי ברירה אלה לנדוד למחשבות. היום הרגשתי מפורקת לרסיסים... הרגשתי ששברתי את השיא של עצמי. ואחרי שבוע נתתי לעצמי להתפרק. השעה היתה שלוש וחצי בלילה. אני אחרי שעה שבה אני מנסה להרדם. אבל אז הכל צף לי והתחלתי לדמיין שאני רואה משהוא בבית. ממש פחדתי לצאת מהחדר וידעתי שאבא כבר ישן ולא רציתי להעיר אותו אז החלטתי להתקשר לאמא (היא שלחה לי הודעה בערך שעה שעה וחצי לפני שכל זה קרה אז חשבתי שיש מצב שהיא עוד ערה...) היא ישנה אבל בכל זאת ענתה לי. היא שאלה אותי מה קרה ובשניה ששמעתי את הקול שלה ישר התחלתי לבכות בהסטריה. היא הרגיעה אותי ונשארה איתי על הקו עד שעליתי לאבא שהתעורר בבהלה. הוא הרגיע אותי וחיבק אותי חזק. אבל בכל זאת לא יכולתי להרדם אז אני אחכה שהוא יתעורר שזה אמור להיות עוד שעתיים (השעה כבר חמש ועשרה בבוקר) ואז כשהוא יהיה ער אולי אני אצליח להרדם.... בקיצור מה שניסיתי להעביר לכם זה את הנקודת מבט שלי בסיפור הזה ואת זה שאין על משפחה❤️
המרחק משני ושחף הוא באמת החלק הקשה ביותר עבורי ולמרות שהטכנולוגיה מגשרת המון בשיחות וידאו לתקשורת יומיומית זה לא כמו לגור יחד. אחרי הרבה בכי, שיחות והתיעצויות החלטתי להגיד לשני את אשר על ליבי. אני מאמינה שבכל מקום אפשר להצליח ושהיא חזקה ויכולה להתגבר על כל קושי. אני אכבד כל החלטה מרחוק ומקרוב אבל אין דבר שאנחנו לא נוכל להתגבר עליו, ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר להיות איתה וקרוב אליה. כל הזמן נמנעתי לומר מה אני מרגישה כי לא רציתי להשפיע על ההחלטה שלה, אך ברגע שאמרתי את זה הרגשתי שחרור, הרגשתי שהסרתי מליבי מועקה גדולה ושעכשיו אוכל להתמודד עם כל מה שתחליט. ברגע שהיא ושחף יצאו מהבידוד הרגשנו הקלה, החיים חזרו להיות מלאים ועסוקים וכך גם שני. ראיתי אותה שמחה עם חברים, ,בילויים, מפגשים עם משפחה וכמובן שהיא מאושרת גם אני מאושרת. בשיחות בנינו היא עוד לא החליטה מה היא באמת רוצה לעשות וקבענו שבחנוכה היא תגיע לספרד ונחליט יחד. תקופת הקורונה והבידודים כל כך משפיעה על הנפש ולדעתי לא נותנים לזה את המשמעות הראויה. אני מקווה שעבורה זה יהיה הבידוד האחרון. במדריד כל עניין הקורונה כלל אינו מורגש ולמעט מסכות במקומות סגורים הקורונה אפילו לא מוזכרת בחדשות. אני עוקבת באדיקות אחרי המתרחש בארץ ובעיקר אחרי החינוך ואני שמחה שבחרתי לילדי את ההתמודדות הזו במיוחד בתקופה הזו. הרוגע שלהם ניכר בכל תחום ומאפשר להם להתמודד עם השפה והאתגרים בהשתלבות המחודשת. גם אני בונה את עצמי לאט, מגדילה את מעגל המכרים שלי, מפתחת חברויות ויש פה אנשים מקסימים שמספקים תמיכה שזה ממש מרגש. שבוע שעבר חמותי מירי ושחף הגיעו וממש רווח לי. כששחף הגיע שוב לא יכולתי להפסיק לבכות. כל התקופה ששחף היה בארץ לא הבנתי למה אני כל כך בוכה, זה לא מתאים לי, טוב לי, אני מרוצה מהבחירה שעשיתי אז למה אני בוכה... רק כששחף הגיע הבנתי מה מתחולל בנפשי. כל חיי בניתי את עצמי כאישה עצמאית וחזקה שלא זקוקה לאף אחד ופתאום אחרי עשרים שנה של חיים משותפים וילדים הבנתי שאני סומכת על מישהו שהוא חלק מחיי וחלק ממני. ההבנה שאנחנו תלויים זה בזה באופן בלתי נפרד זו תובנה שלא הייתה לי עד עכשיו וזה מטלטל אותי. יש בזה התרגשות. הצלחתי להקשר, לבנות זוגיות חזקה ומשפחה מלוכדת וזה מרגש. מצד שני אני מודעת לתלותיות ולשבירות של החברות החזקה הזו. פתאום אני מודעת לצורך שלי בשמירה על התא המשפחתי ועל המקום הבטוח והשותפות שאני כל כך זקוקה לה. ברגע שהבנתי שהבעיה מגיע מהמקום הזה הדמעות חדלו ואהבה התגברה♥️.
חמותי מירי הגיעה עם שחף. היה מרגש לפגוש אותה אחרי כל כך הרבה זמן, הילדים היו מאושרים ואלה שאירחה את סבתא מירי במיטתה הזוגית לא הפסיקה לחבק אותה כל הלילה. בבקרים כשהילדים היו בבית הספר ושחף עבד אנחנו הסתובבנו ובעיקר חיפשנו רהיטים כדי להכניס קצת חמימות הביתה. היה כל כך כיף להסתובב יחד והרגשתי את הפרגון והמסירות אלנו ולחיים החדשים שלנו במדריד. היא הלכה לראות את המשחק כדורגל של אלה, עשתה קניות עם מאיה וביום חופש של הילדים ביקרנו בגן החיות. היה מושלם! אני מקווה שהיא תבוא שוב בקרוב ואני מצפה לעוד ביקורים מחממי לב ממשפחה וחברים 💖 .
בימים האחרונים בקובה חזרנו להוואנה, התארחנו בביתו של פרפקטו, קבלנו פינוקים והרגשנו בבית. אחרי היחס והתנאים הגרועים בורדרו היינו זקוקים לבית, ופרפקטו ואשתו נתנו לנו ההרגשה מושלמת. ארוחות בוקר מפנקות, כביסה ריחנית ושיחות נעימות לתוך הלילה. היו יומיים רגועים, טיילנו בעיר העתיקה, הלכנו למוזאונים-מוזאון הרום, הנשק, המכוניות אכלנו במסעדות טובות שפיצו על החוסרים מורדרו. אבל מאיה התחילה להרגיש לא טוב, עלה לה החום והיא הצטרפה אלנו כשהיא מתפקדת מכדור לכדור. בגלל כמות היתושים בורדרו ולמרות שהתמרחנו בתרסיס נגד יתושים הייתה לי הרגשה שזה מיתוש הדנגי.
למרות החום החלטנו להמשיך למקסיקו. היה לי ברור שגם אם צריך טיפול רפואי עדיף לקבל אותו במקסיקו ולא בקובה. הגענו לקנקון בעיקר משתוקקים לאוכל מערבי. מה זה מערבי בשבילנו? מקדונלדס כמובן😅. עצרנו במקדונלד נכנסנו לסופר ל 7/11 והערכנו כל רגע. את האוכל במדפים, השפע ועם המותגים המוכרים לנו. המלון דירות שלקחנו שוכן על החוף עם בריכה שמשקיפה לים והרגשנו שעכשיו אפשר לנוח, אבל המצב של מאיה המשיך להחמיר, כאבי ראש, כאבי עיניים, פריחה, כאבים וסימנים כחולים במפרקים. הבנתי שהצב לא טוב וחייבים לקבל טיפול רפואי.
ההתמודדות עם הביטוח גם הייתה לא קלה, כי זו הפעם הראשונה שאנו צריכים להפעיל ביטוח חו"ל דרך ספרד. מזל שיש סביבנו חברים טובים שמיד הציעו את עזרתם (תודה לימור האהובה ולקהילה המדהימה שלנו❤️) אחרי יום שלם במיון והתמודדות עם הביטוח החליטו לאשפז ולייצב את מאיה. אחרי 24 שעות קבלנו תוצאות שלמאיה יש את קדחת הדנגי. סרט. לקדחת הדנגי אין חיסון ואין תרופה. 80 אחוז מהנדבקים יהיו עם תופעות קלות אבל מי שחולה עם תסמינים קשים היא מחלה לא נעימה, מסוכנת ודורשת אשפוז ותמיכה רפואית.
בדרך כלל אני אמא קולית, לא נלחצת בקלות, אבל הפעם נלחצתי, זכרתי עוד מטיולי בדרום אמריקה והמזרח שקדחת הדנגי היא מסוכנת. לפני 7 שנים שטילנו במזרח החלטנו לא לעלות לפאי כי היתה שם התפרצות של המחלה. כנראה שיש גבול עד כמה אפשר להשמר ולהזהר. דברים קורים, אנחנו רק מקווים לסיים אותם בטוב. כמו תמיד שאני חרדה, נצמדתי למאיה והיה ברור שאני לא זזה מהמיטה שלה. שחף כבר מכיר אותי כל כך טוב שהוא אפילו לא הציע להחליף אותי, הוא יודע שאין סיכוי שאסכים לזוז מהמיטה שלה.
חישבנו מסלול מחדש. היינו אמורים להמשיך לטייל אבל עם האשפוז נצטרך להשאר באזור. החלטנו שחייבים להשתדל לשמור על שגרה של שאר הילדים בזמן שאני אשאר לטפל במאיה.
בית החולים שהפנו אותנו מהביטוח הוא בית חולים קטן וקבלנו חדר פרטי עם מיטה גם בשבילי, התנאים פה טובים ונראה שהם ממוקדים בטיפול. הופתעתי לטובה. אנחנו כבר ביום הרביעי לאשפוז כשהיא מחוברת באופן קבוע לנוזלים ולתרופות ולא נותנים למאיה לצאת מהחדר בכלל. אני מידי פעם יוצאת להביא אוכל וקניות אבל בסהכ אנחנו בבידוד יחד כמו בתקופות הקורונה החשוכות. מזל שיש פה אינטרנט טוב. בסוף כל יום אנחנו מקבלים ביקור משפחתי שאנחנו מחכות לו כל היום. והילדים שמחים ומאושרים. שני דואגת להביא לנו את כל מה שחסר, אלה מתקשרת בדאגה ורון אומר כמה אנחנו חסרות לו. חשוב לי שהילדים ידאגו אחד לשני אבל שידעו גם שהחיים ממשיכים, שיש שמחה לצד דאגה, שיש פתרונות ותקווה ועושים מה שצריך אבל גם חייבים לזכור את המשפט של אלי, האבא המאמץ שלי שאמר "להנאות צריך לדאוג, הצרות באות מעצמן" ואני משתדלת ליישם.
בנתיים שחף מטייל עם הילדים בסונטות בפלאיה דל כרמן ובאיסלה מוחרס. איך אני מקנא בו שהוא יודע להתנתק לפעמים. אני כל כך מחוברת לרגש שכשהילדים חולים אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.
אחרי 4 ימי אשפוז יצאנו מבית החולים והחלטנו להמשיך לפלאיה דל כרמן כדי לשנות אוירה. אומנם שחררנו עם מעקב ותרופות אבל החלטנו להמשיך בקצב נמוך. פלאיה מקסימה ושוקקת חיים, השדרה החמישית והים הוא כל מה שהייתי צריכה. אוכל טוב, מוזיקה, אנשים שמחים ונוף ים משגע..
יצאנו לסיורים קצרים באזור , בקרנו בסונטה הכחולה, טיילנו על החוף והיה רגוע ומספק. בנתיים גם מאיה מתאוששת ואנחנו חוזרים לעצמנו.
היום ממשיכים לטולום, מקווים שנוכל להמשיך לטייל ביותר אינטנסיביות כמו שאנחנו אוהבים, בנתיים אנחנו בקצב מאיה.
הגענו לסינפאוגוס העיר הנקיה, כך תיארו לנו אותה. נקיה? אם ריח של ביוב ברחובות יכול להחשב נקיון… אבל היו מדרכות וכבישים שזה שונה לגמרי מהעיירות הקודמות שהיינו בהם. הפעם החלטנו ללכת למלון כדי לשפר את התנאים. האמת זה היה בדיוק כמו קאסה גדולה עם הרבה חדרים ודי התאכזבנו… העיר הייתה מנומנמת, מזג האוויר הגשום לא הוסיף והתקשנו למצוא מה לעשות, אז היינו יחסית הרבה בחדר. לפעמים זה כיף להיות בחדר יחד, הבנות פצחו בהופעת שירה וריקודים בהובלתה של אלה שקרעה אותנו מצחוק וכולנו הצטרפנו אליה בשמחה.
שירה וריקודים זה הקטע המשפחתי שלנו. מאז שהבנות נולדו כל ערב היו לנו הופעות או ריקודים משותפים. כשהן היו ממש קטנות, לפני השינה היינו רוקדים וצוחקים. הרבה היו שואלים אותי איך הן נרדמות עם כל האנרגיה הזו, ערב אמור להיות שקט ורגוע כהכנה לשינה… אבל לנו זה היה טוב, זו הייתה השעה ששחף היה מגיע הביתה והיינו כולנו צוחקים יחד, אח"כ היה סיפור ולמיטה. הרגעים האלה של צחוק הילדים וביחד שלנו גרמו גם לי ללכת לישון עם חיוך. מאז ועד היום just dance הוא חלק מחיינו, חיקוים, שירים, ריקודים הם הדרך שלנו להתחבר וכולם משתפים פעולה.
בנוסף למלון המאכזב ולגשם רון חטף וירוס שלשולים והקאות כך שאפילו לים לא הצלחנו להגיע, מזל שמצאנו מסעדות יחסית טובות כך שהאוכל היה מספק. בנוסף המתח למתקפה האירנית בישראל בכלל הוציא את החשק לעשות משהו. לפעמים להיות רחוק מישראל זה הרבה יותר קשה, הכל נראה הרבה יותר מפחיד מבחוץ. מצאתי את עצמי קמה כמה פעמים בלילה להתעדכן האם המתקפה כבר החלה. החוסר שקט והדאגה לא קלים יותר מרחוק..
היעד הבא וארדורו היה אמור להיות נופש מפנק, מלון 4 כוכבים הכל כלול קרוב לים, רצינו לצ'פר קצת את הילדים. הגענו וההתרגשות הייתה בשיאה. החלום של שני זו חופשת 5 כוכבים שהכל כלול…
המלון נראה יפה, עם בריכה מפנקת, חדרים נעימים והכי חשוב אינטרנט. הילדות כבר ממש הרגישו בחוסר התקשורת ואפילו מאיה אמרה "אני רוצה לדבר עם עוד אנשים חוץ מחמשתכם" הבנתי אותה. חלק מהחוויה זה לספר אותה למישהו, לחלוק. אולי זו גם הסיבה שאני מוצאת את עצמי כותבת בלוגים בזמן טיול… ביום הראשון הן שקעו בתוך המסכים כאילו גילו את אמריקה, שמעתי אותם צוחקות עם חברים מספרות חוויות, מתלוננות כי איך אפשר בלי… אבל החלק המאתגר ביותר בנופש המפנק היה עוד לפנינו… האוכל!
וכך שני מספרת: "טוב, בואו נדבר על האוכל בקובה! אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.. נתחיל מזה שבקובה יש המון חוסרים של אוכל ושל עוד המון דברים בסיסים. דברים שלנו נראה לא הגיוני לחיות בלעדיהם.
לפני שטסנו ההורים אמרו לנו שיש חוסרים בקובה ושצריך לקחת כל מה שצריך איתנו. לרוב אנחנו לא טסים עם יותר מידי ציוד ואם חסר, פשוט קונים ביעד שאליו אנחנו מגיעים. הפעם זה לא היה ככה. האמת שכשאמרו שיש חוסרים בקובה והבנתי שזה גם באוכל ממש חששתי וצחקנו מלא על זה שאני בלחץ ושאני אביא איתי מזוודה מפוצצת אוכל. כמובן שבסוף הבאתי רק כמה שטויות לטיסה ולטיול (מזל שעשיתי את זה כי עד עכשיו אני על אותו חטיף מהטיסה חחח). בכל מקרה יש להם פה מצרכי בסיס, אבל האוכל פשוט דוחה! ברמה שאני לא מסוגלת לאכול. יש פה ארוחות שאנחנו יושבים ופשוט בוכים מצחוק ולפעמים גם מתסכול מרוב שמגעיל.
במלון הזה הגענו לשיא! מלון הכל כלול, נשמע חלום! ההתלהבות בהתחלה היתה ממש מוגזמת ואיך שהגענו לחדר אוכל בפעם הראשונה הבנו שהציפיות שלנו היו גבוהות מידי. כל אחד מצא דבר אחד או שניים שהם סבירים לאכילה ופשוט אכל אותו. לאט לאט הכל הדרדר לרמה שאתמול ישבנו במסעדה של המלון. אמרו שהיא מסעדה איטלקית. הזמנו פסטה. קיבלנו פסטה שרופה. הזמנו פיצה. קיבלנו רוטב עגבניות עם קצת גבינה ובצק קשה בטעם של מדף. וזאת היתה מסעדה סבירה ביחס לשאר האוכל במלון. התסכול היה כל כך גדול שפשוט התחלתי לבכות באמצע הארוחה.
אתם בטח שואלים למה אנחנו לא הולכים לאיזה סופר או איזה מכולת. הסיבה היא שפשוט אין! בחיים שלי לא חשבתי שיש מקום בעולם שעדיין אין בו סופר או כל מקום אחר לקנות בו מצרכים.
כרגע אין יותר מידי מה לעשות. מתמרמרים ביחד, צוחקים על זה ובעיקר מחכים שזה יעבור.
עוד 5 ימים נוחתים במקסיקו ואיך שנוחתים רצים למקדונלד׳ס!"
באופן כללי נראה שאנחנו פחות משפחה שמתאימה לנופש. אחרי יומיים שלושה אנחנו כבר מרגישים את השעמום מחלחל בנו… כמה זמן אפשר לשבת בבריכה, בים, לקרוא ספרים ולראות סדרות… ומלון הכל כלול בכלל פחות מתאים. כאילו שמו אותנו כלואים במקום אחד ולקחו לנו את אפשרות הבחירה של איפה לאכול ומתי… אנחנו כל פעם מנסים ומגלים שזה לא בשבילנו… בחופשה הזו גילינו כמה האוכל משמעותי לשלמות החוויה שלנו. מאז שהגענו אפילו קפה נורמאלי לא מצאתי או שאין חלב, או שאין סוכר או שאין בכלל… מזל שיש פה מוזיקה טובה, כל ערב הופעות, נגנים וזה מעביר לנו את תחושת הרעב ועקיצות היתושים.
מחר חוזרים להוואנה ומשם לקנקון. מחכים לציוויליזציה ולאוכל המעולה של מקסיקו.
אחרי 8 שעות נסיעה מתישה הגענו לטרינידד לביתם של מרתה וטיטי שקבלו אותנו בזרועות פתוחות ועם כל המשפחה המורחבת מסביבם. יש משהו מביך בלהגיע למשפחה שלא מכירים אך עם זאת, זה גם מחמם את הלב. נראה שטיטי ומרתה חיכו לנו, לשמוע סיפורים על מדריד וישראל והם נתנו לנו הרגשה שהם רוצים להכיר אותנו באמת. היתרון הגדול זה שהספרדית כבר מוכרת לנו ושחף רון וגם שאר הילדים כבר מפטפטים בחופשיות. רון הפך להיות הכוכב המקומי, מדבר עם כולם, מתרגם ומעלה סרטונים עם תיעוד בספרדית על המקום והחוויה, בבלוג של דור האלפא.
אחרי התאקלמות בחיק המשפחה יצאנו לאכול במסעדה מקומית שמרתה המליצה לנו. ושוב הגענו למסעדה שהיא גם בית של מישהו עם סבתא בסלון ובחור שצופה בבייסבול בטלוויזיה. רון כבר כל כך התאקלם שהוא התיישב לידו בסלון והם התחילו לפטפט על המשחק😅.
באמצע הארוחה קבלנו את הידיעה על הארוע במג'דל שמס, הרגשתי שנחתה לי אבן על הלב. איך אפשר להנות כשארועים כאלה הם חלק מחיינו. הסתכלתי על משפחתי וילדי והלב שרף לי, איך חיים במציאות כזו לאורך זמן…
בבוקר יצאנו לטיול סוסים. מטעמים אידיאולוגים שני החליטה לא להצטרף. כיבדנו את החלטתה ושתינו נשארנו לנוח בקאסה. כל השאר יצאו נלהבים לטיול וכך מאיה מספרת:
"יצאנו מטרינידד לטיול סוסים בנוף המרהיב והטבעי של קובה. בתחילת המסע היה קשה להשתלט על הסוסים ולהבין איך עוצרים, ממשיכים, רצים, מכוונים, אך לאורך הטיול הפכנו למומחים.
בדרך למפל היו לנו כמה עצירות. התחנה הראשונה הייתה תחנת קנה סוכר בו קיבלנו משקה מקנה סוכר טהור עם קצת לימון. אף אחד לא באמת אהב את המשקה, אבל בגלל שכבר הכרנו את המשקה מהסיור בויניאליס רון ואלה ביקשו לאכול את קנה הסוכר המקורי במקום המשקה.
התחנה השניה הייתה תחנת קפה. שתינו קפה מפולי קפה שמגדלים ועושים את תהליך הקלייה במקום. לפי התגובות של אוהבי הקפה, הקפה איכותי וטעים מאוד. המשכנו עם הסוסים בדרך הבוצית והרטובה על השביל שממשיך למפל, חנינו את הסוסים בחניה המיועדת והמשכנו ברגל עד המפל.
הקובנים כנראה לא יודעים להעריך זמן או מרחק… ההליכה ברגל לפי דברם הייתה אמורה לקחת 5 דקות אך במציאות היא לקחה בסביבות ה20 (מזל שאמא ושני לא היו איתנו בגלל שכל הדרך היינו שומעים רק תלונות על הדרך המוזרה ועל המידע השגוי שתנו לנו) הגענו למפל יפיפה. השמש הסתתרה בין הענפים מעל המערה הפתוחה כשהמים נשפכים ממנה לתוך אגם כחול, עמוק וצלול ויצרו מראה עוצר נשימה.
החרטה הגדולה שלנו היתה שלא הבאנו בגדי ים. המים נראו כייפים להכנס אליהם וגם אני ,שאני לא אוהבת להכנס למקומות עם מים (כמו אמא) ממש התלבטתי אם להכנס. במיוחד בגלל שלא היה לי בגד ים .. בסוף לא נכנסתי. אלה ואבא שגם לא הביאו בגד ים לא התאפקו ונכנסו עם בגדיהם הרגילים בזמן שאני שמרתי על הדברים מכל צרה שעוברת לאבא בראש. (אבא תמיד דואג לגבי הציוד שלו)
המדריך שלנו ,הבן של מרתה, קפץ מכל מקום אפשרי שכולל גם קפיצה של 12 מטר לתוך המים. לאחר שיצאו מהמים ונהנינו קצת בשמש החלטנו שהגיע הזמן לחזור לסוסים ולסיים את המסלול. אבא שהביא רק זוג אחד של נעלים בצבע לבן התחרט מאוד על ההחלטה במיוחד בגלל שנפצע במסלול האומגה יומיים קודם. כל הדרך חזרה אבא דיבר על זה שכנחזור הוא יקנה נעלים חדשות ונוחות ככה שנוכל ללכת לטיול הליכה רציני ביחד.
כשהגענו כולנו היינו עייפים ותשושים מהשחיה במפל, ומהקפיצות של הסוסים שכואבות בירכיים. השמש החזקה של קובה עשתה לכולנו שיזוף מכנסים. בשעת אחר הצהרים כבר כולנו התחלנו להיות רעבים, וגם הסוסים היו רעבים ועצרו באמצע הדרך לנשנש מהדשא והצמחים שהיו לאורך הדרך.
למזלנו היה חשמל והגענו למזגן הנעים שדלק כל היום. אמא הייתה באמצע מסא'ג שאחר כך גם שני ואבא עשו בזמן שכולנו רצנו להתקלח.
בערב יצאנו למסעדה מומלצת עם אוירה מעולה, מוזיקה מקומית ומלצריות לבושות בתלבושת אחידה. האוכל היה מצוין, ואפילו שני הייתה מרוצה."
יום אחרי הלכנו לחוף המקומי שהיה מאכזב. ציפינו לחופים הקאריבים שראינו בעבר והוא היה פשוט חוף עם מדוזות…. כדי לשפר את היום הצענו למרתה ומשפחתה להכין עלי גפן. בגג הבניין יש גפן גדולה וזה נראה מתבקש להכין עלי גפן. את אחר הצהרים העברנו בבישול משותף בהובלתה של שני, ובליבי קיוויתי שהעשרנו להם קצת את התפריט.
יום למחרת יצאנו לשיט בקטאמראן. בשיחה עם מרתה הבנו שמעבר למחיר היקר מנהל השיט זו המשטרה המקומית והיא מיועדת לתיירים בלבד ולקובנים אסור לעלות עליה מחשש שיברחו למיאמי.
השיט היה מקסים, האוירה, מזג האוויר, העצירות לשנורקלינג… שיא הטיול היה שהגענו לאי האיגאנות. כשהתקרבנו עם הסירה לחוף התגלה לפנינו אי בתולי מהמם שבו עצרנו לארוחת צהרים. ירדנו בביטחון מהסירה וכשהגענו כמעט עד החוף נעצרנו ונעמדנו המומים מכמות האיגואנות הענקיות שמחכות לנו. ככל שהבטנו יותר הבחנו ביותר ויותר איגאונות וקפיברות שנמצאות מולנו. הבטנו אחד בשני בהתלבטות מה לעשות, לרדת לחוף כמו כולם או אולי להשאר בסירה…
כשראינו שהמקומים מתנהלים איתם בשלווה כאילו הם חלק מהנוף החלטנו גם אנחנו להתמודד עם הסיטואציה. רון היה האמיץ הראשון שניגש למקומיים ולמד איך מלטפים איגאונה והתנהל בניהן בשלווה, לאלה לקח כמה דקות להתרגל וכשהיא ראתה את החרדה של מאיה החליטה שהיא חייבת להיות מספיק אמיצה כדי לשמור על כולנו והיא פצחה בריקוד אינדיאני מצחיק כל פעם שאיגאונה התקרבה לשולחן . ואני ישבתי ב"רוגע" עם רגליים על הספסל בתקווה שהילדים לא יבחינו בפחד שלי, ושני בכלל לא הסכימה להתקרב ונשארה צמודה לסירה ולחוף.
את רוב הארוחה אכלנו בעמידה על הספסל או עם רגליים באויר. פחדנו להפיל בטעות אוכל מתחת לשולחן כדי שהאיגאונות לא יבואו לאכול את מה שנפל… צחקנו מפחד וצחקנו מהתגובות אחד של השני… כבר אמרנו שפחד מאחד?
משם יצאנו לסיור על האי הבתולי עד שהגענו ללגונה כחולה ומהממת. ואפילו שכפי שאמרתי אני לא אוהבת להכנס למים, משהו במים הנעימים והצלולים בשילוב החום הכבד גורמים לי לרצות להכנס ואני מוצאת את עצמי משכשכת במים ואפילו נהנית. בילינו בלגונה הקסומה עד שקראו לנו לסירה.
כשחזרנו שוב לא היה חשמל. השילוב של היום המעייף, החום הכבד, הרעב והחוסר במזגן השפיע על כולנו והיינו עצבנים, וחסרי סבלנות. בטיולים גם זה קורה, יש רגעי משבר. הרגשנו שהתנאים כבר קשים לנו, ולפעמים הביחד הוא יותר מידי. מזל שאנחנו מאומנים בטיולים ביחד. כשהרגשנו שהאוירה מתחממת כל אחד מצא פינה בבית להתבודד בה להיות עם עצמו. לקרוא ספר, לשחק בטלפון (בלי אינטרנט) או סתם לעצום עיניים על הגג בצל.
החיים בקובה מאתגרים. יש חוסר במוצרי בסיס שקשה לנו לחיות בלעדיהם. יש שעות שאין חשמל, מים, מוצרי מזון ואינטרנט. רוב הזמן אנחנו מנותקי תקשורת. יש בזה משהו מחבר וכיפי אך נראה שעכשיו אחרי שבוע של טיול אנחנו קצת מתחילים להתעייף ולהיות חסרי סבלנות.
במגורים בקאסות אנחנו נחשפים לחיים האותאנטים של קובה והילדים שלנו רואים את הקושי והם מלאי חמלה. המקרר כמעט ריק והמוצרים שהם משתמשים בהם מעטים ובסיסים, הכלים והסירים ישנים ושרוטים. מרתה הראתה לי בעיניים נוצצות את הפלא של קומקום חשמלי שישראלים לפנינו השאירו לה. פעמים רבות אני מצטערת שלא הבאתי איתי יותר דברים שאני יכולה לתת. אנשים ברחוב מבקשים בגדים, תרופות ואוכל, והעוני הזה קורע את הלב.
רון התחבר עם הנכד של מרתה, מיילו. נער צעיר וחמוד בין 14 שנראה שלו ולרון יש תחומי עניין משותפים למרות הפרשי הגילאים בינהם. אחר הצהרים הם הלכו יחד לחבר של מיילו ושחקו שם. אח"כ הם הצטרפו אלינו לארוחת ערב במסעדה מקומית.
מחר ממשיכים ל cienfuegos הזמנו מלון מקומי, סקרניים לדעת איך זה ירגיש.
עמק וינאליס הוא עמק קסום. אם חשבתי שהוואנה תקועה בזמן כשהגענו לויניאליס הבנתי שהתרחקנו בזמן בעוד 20 שנה. הנוף הטרופי הקסום עוצר נשימה, הכבישים הרעועים, כרכרות וסוסים, תרנגולות, עזים, חזירים בכל פינה, לא זכיתי לחוות טבע בתולי כזה כמעט מהטיול לדרום אמריקה שעשיתי אחרי הצבא.
בדרך לויניאליס עצרנו במפל soroa הליכה של רבע שעה בעליה והגענו למפל משגע. אני אוהבת לראות מים אך משום מה אף פעם לא אהבתי להכנס. תמיד קינאתי באנשים שנכנסים בכל מצב לכל מאגר מים ונהנים. אף פעם לא הייתי כזו. כל פעם מחדש אני מבטיחה לעצמי "הפעם אכנס!" אני מגיעה עד המים, טובלת את כפות הרגלים, נהנת מהקרירות, משתפנת ונשארת בחוץ.
קיוויתי שילדי לא יהיו כמוני שישכשכו, שיהנו ונוכל לבלות שעות ליד האגם הנחל או המפל… כל הילדות שלהם ניסיתי להסתיר את המניעה שלי מהמים, לקחתי אותם לבריכה, לים, לאגמים ונחלים, עודדתי אותם להכנס בכל מזג אויר וללא פחד ותמיד צפיתי מבחוץ. פעמים בודדות הצלחתי להתגבר ולטבול קצת, אבל תמיד בפנים סבלתי בטרוף, אבל מה לא עושים בשביל הילדים… לצערי גם שחף לא חובב מים במיוחד ולכן לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשקיוויתי שילדי יהיו שונים.
הגענו למפל, כהרגלי אני רק טבלתי את הרגלים ועודדתי אותם להכנס. הם טבלו קצת במפל נראים גם קצת סובלים כמוני, ואז בזווית העין ראיתי אותו. נחש שחור קטן זוחל מאחורי הסלע. אותתי לשחף שיראה ויתנהג ברוגע כדי לא להלחיץ את הילדים, שני הייתה לידינו וישר הבינה את הרמז. עודדנו אותם לצאת מהצד השני של המפל, להתלבש בזריזות וחזרנו לאוטו. איזו הקלה, מצד אחד מפל וטבע מהמם ומצד שני, החשש מהנחש. החלטנו לא לספר לילדים על הארוע עד יום למחרת שנהיה רגועים יותר. אולי זו הסיבה שאני לא נכנסת למים… משם המשכנו לויניאליס.
בויניאליס התארחנו בביתה של גלאדיס, אישה בשנות השישים לחייה שחיה בצניעות ומארחת בביתה מטיילים כמונו. הבית נעים, עם שכשוכית בחצר שהמים שנאגרים בה הם מי גשמים ומי מזגנים אך בחום של קובה השכשוכית היא פתרון מושלם. כשהגענו חיפשנו ישר את החדר הממוזג שהזמנו אך מסתבר שעד השעה שמונה אין חשמל. במקום להתבאס קפצנו לשכשוכית עם הנוף הפסטורלי כשהנשרים חגים מעלינו וקולות הציפורים מסביבנו והיינו מבסוטים מהמים הקרירים שמצננים את החום.
בבוקר יצאנו לסיור באזור. הזמנו נהג שילווה אותנו בין שדות הסוכר, הטבק, מערות הנטיפים, האומגה ומערת הילידים. כשהגיעה הפורד הכחולה שנת 1957 עם המנוע המרשרש, התחלנו שוב לצחקק מגודל ההפתעה, האם היא בכלל תשרוד את המסע? נכנסנו לאוטו בחשש והצחוק כבש אותנו. שני הגיעה עם הראש עד התיקרה של המכונית, לשחף שישב מקדימה היה חור ברצפה שראו ממנו את כביש העפר וכל פעם שהמכונית התאמצה בעליה אפף אותנו ענן עשן בריח חזק של בנזין. צחקנו מכל קפיצה בה הראש של שני נגע בתקרה, צחקנו מהמהירות של 20 קמש והעדינות בה הנהג עבר כל בור בכביש העפר ובעיקר נהננו מהנוף. זה חלק מהכיף בטיול מהסוג הזה, הכל מפתיע והכל חוויה. הפורד הכחולה הובילה אותנו בין חוות, עגלות עם סוסים, תרנגולות, עזים ושאר חיות שהתרגשנו לראות לאורך הדרך. העצירה הראשונה הייתה בשדה של קני הסוכר. שתינו משקה מיוחד שעשוי מהמיץ של קני הסוכר עם קצת רום. רוב המשקאות האלכוהולים בקובה הם עם תוספת רום. בספרדית רום נקרא רון, ורון שלי מבסוט שהשם שלו בכל מקום. משם המשכנו למנהרת נטיפים מרשימה ושטנו בתוכה בסירה שזו חוויה מיוחדת. והמשכנו למנהרה נוספת ששימשה את האפריקנים להסתתר בה בזמן המלחמות. הכניסה למנהרה הייתה באופן עצמאי ובלי אור אז השתמשנו בפנס הטלפון. פרט קטן ששכחו להגיד לנו לפני שנכנסנו זה שיש במערה פסלים של נחשים כדי להדגיש את החוויה של האפריקאים שחיו שם. אחרי כמה מטרים כשקלטנו את הנחשים בזוית העין (אני כבר חשבתי שאני מדמיינת בגלל החוויה הקודמת) יצאנו כולנו בבהלה מהמערה ולא הסכמנו להכנס יותר. תמיד אחרי רגעי לחץ כאלה יש צחוק משחרר ובמיוחד אחרי שנרגענו ושהסבירו לנו שאלו רק פסלים שטבועים בסלע. יש משהו מאחד בלפחד יחד ויש הרגשה מאחדת יותר בלהתגבר על הפחד.
מטיול לטיול אני מרגישה בשינוי המשפחתי שלנו. שנה שעברה עשינו טיול חופים באיים הקנארים שהיה טיול מעולה אך כמו בסוף כל טיול אנחנו יושבים ומסכמים איך היה הטיול, מה היה טוב , פחות טוב ומה כדאי לעשות בפעם הבאה. הביקורת שקבלנו זה שלא היו מספיק אטרקציות שהיה רגוע מידי. יכול להיות שזה בגלל שהילדים גדלו או שאולי אנחנו חיים יותר ברוגע וזקוקים ליותר אקשן לכן ההחלטה לנסוע לקובה, למדינת עולם שלישי הייתה ההחלטה הנכונה. כאן כל דבר מעניין, שונה, מפתיע. וקצב הטיול בהחלט יותר אינטנסיבי. כבר אין ילדים שעייפים בצהרים או בערב, הם סקרנים, אקטיבים, חברותיים עם חוש הומור וקלילות והכל מעניין אותם. אני אוהבת להתאים את עצמי לקצב של הילדים, אני חושבת שזה מה שמיוחד בהורות, הדור הצעיר מביא את הרוח שלו ואנחנו נישאים איתם.
יום למחרת נסענו לחוף, cavo jutias נסיעה של שעה בערך. אחרי הנסיעה של אתמול הגענו למסקנה שהנסיעות חייבות להיות קצת יותר נוחות וזה אומר גם יותר יקרות אז לקחנו רכב ממוזג שליווה אותנו כל היום והגענו לחוף בתולי ומהמם. אף פעם עוד לא טבלתי בים הקאריבי ואני שלא נכנסת למים בדרך כלל מצאתי את עצמי משכשכת בהנאה. מים נעימים, כחולים, צלולים ונוף משגע. העברנו שם את כל היום בהנאה.
בסוף כל יום אנחנו מסכמים את היום שהיה ומתכננים את היום למחרת. כשסיכמנו את היום שאלנו את הילדים איך היה, כולם אמרו שהיה יום ממש מוצלח. ובסוף היום כשכבר שכבתי במיטה אלה התכרבלה בי, שכבה על הבטן שלי ואמרה "היה לי יום ממש כיף, אל תתיחסי אלי אם אני מתלוננת לפעמים. בסוף זה חלק מהחוויה ואני נהנית" הרגשתי אושר.
הרבה פעמים כאמא אני שואלת את עצמי האם להקשיב למילים שהילדים אומרים או לאינטואיציה שלי. הרבה פעמים יש פער. הם אומרים שהם כועסים ומתרחקים אך אני מרגישה שהם רוצים שאתקרב, הם אומרים שהם רוצים מלון 5 כוכבים אך אני מרגישה שהם אוהבים את ההפתעה, הסקרנות והדברים הלא צפויים שהטיול מאפשר. היכולת ללכת בין הטיפות בין המילולי לאינטואיציה זו אומנות שאני כל הזמן מנסה להשתכלל בה ולפעמים גם לשקף אותה לילדי ולשאול… באמת הייתן רוצים טיול שהוא רק 5 כוכבים? וילדים יודעים להיות כנים, לחשוב ובסוף לקבל החלטה משותפת. בכל טיול אנחנו עושים גם נופש מפנק וגם בטיול הזה נגיע לורדורו לנופש אבל עד אז נחווה את קובה כמקומיים כמה שאפשר. כמה דברים שהייתי מוסיפה לרשימה עבור מי שמגיע לקובה, להביא ספרי נגד יתושים, אלכוהג'ל וחטיפים. היום נוסעים 7 שעות ליעד הבא טרינידד.
ההחלטה לנסוע לנופש השנה, הייתה החלטה קשה. איך אפשר לנסוע בזמן מלחמה? איך אפשר לנסוע שיש עדיין חטופים? מותר לצחוק? להנות?
נכון שאנחנו גרים במדריד אבל הלב בישראל, תמיד בישראל.
הלב כואב אבל אני כבר יודעת שזמן שעובר לא חוזר, החיים קצרים ומי יודע מה צופן העתיד…
וזו הזדמנות… שני סיימה את המכינה והיא לפני הגיוס, אבא שלי נפטר אז הנסיעות לארץ והדאגה פחתו, אז אם לא עכשיו, אז מתי?
אחרי הרבה התלבטויות החלטנו לנסוע לטיול קיץ שלנו.
קובה? למה קובה?עד לפני חודשיים הרגשתי שאני לא יכולה לתכנן טיול, אבא שלי היה חולה, היו המון נסיעות לארץ והמצב במדינה העיק עלי. כשאבא שלי נפטר במאי הרגשתי שאני צריכה אויר, להתנתק לנשום. רציתי משהו רחוק לברוח מהכל וישר חשבתי על המזרח, כמה אני אוהבת את המזרח. הרוגע השלווה, הפשטות… התחלתי לחפש טיסות וגיליתי שהמחירים בשמיים במיוחד ממדריד והתעצבתי…
אנחנו משפחה גדולה, מחיר כרטיסי הטיסה הוא קריטי עבורנו… המשכתי לחפש ובזכות נסיעת עבודה לניו יורק שעלתה לי 400 יורו ממדריד הבנתי כנראה שאני לא בכיוון הנכון וכדאי לי לחפש לכיוון יבשת אמריקה ואכן זו היה שינוי מחשבתי משמעותי. מדהים איך לפעמים אנחנו מקובעים על כיוון מסוים ולא טורחים לבדוק דברים אחרים. התרגשתי מהגילוי והתחלתי לחפש טיסות ליבשת בקדחנות, כל המדינות היו אופציונליות ואז גיליתי את קובה!
התמונות של הטבע, המכוניות הישנות, המוזיקה והריקודים הלהיבו אותי, הרגשתי שזה אולי הניתוק שאני צריכה. שלחתי בקבוצה המשפחתית ולשמחתי הייתה התלהבות, הוספנו טיסה קצרה לקנקון לקינוח והנה, יש טיול !
אז אחרי 9 שעות טיסה הגענו לטבע המטורף, למכוניות העתיקות ולמדינה שקפאה בזמן. ההתרגשות בעיצומה. רק פרט קטן שהתווסף לקראת העליה למטוס קצת הגביר את החששות, יש תקלה. אין מים בהוואנה. אין מים בהוואנה???? איך מסתדרים? מסתבר שיש לאנשים מכליות שניתן לקנות באופן פרטי אז נרגענו. למרות שצריכים להשתמש בצמצום זה נראה פתיר. ומים לשתיה? בכל מקרה קונים בסופר.
אז כבר אחרי יום הספקנו לנסוע במכונית עתיקה שהזכירה לי את הסימקה הצהובה שהייתה לנו כשהייתי ילדה, אנחנו ישנים בקאסה שזה בית של אנשים שקבלו אישור מהממשלה להשכיר חדרים לתיירים אז התחלנו להרגיש את האוירה והוויב הכללי. אחרי יום בקאסה וגט לג מטורף לקחנו סיור בעיר במכונית עתיקה שנראית כאילו נלקחה מהסרט של ברבי. בשמורת טבע חלומית שתינו פינה קולדה שהגיעה בתוך אננס, הפינקולדה הכי טעימה שטעמתי בחיים. הסחרור מהאלכוהול הגיע קצת אח"כ.
בקרנו בעיר העתיקה עם האומנות, המוזיקה והצבעוניות המדבקת. המוזיקה עושה לי את זה, איך שאני שומעת את המוזיקה הגוף שלי מתחיל לזוז באופן בלתי רצוני. באזשהו שלב הבנתי שהילדים מקיפים אותי מהמבוכה של האמא שמרקדת ברחובות אך היו גם רגעים שראיתי גם אותם נדבקים בריקוד.
כמה אני אוהבת לטייל כמשפחה, יש לנו את הקצב שלנו. עם התלונות, הביקורות, ההערות, הצחוקים, הזיכרונות, אני מקבלת הכל באהבה , זה שלנו. כל החבילה. אני מרגישה שברגע שיצאנו לטיול כולנו מתנתקים, מסירים את המסכות, הטלפונים, התקשורת וכל מה שמונע מאיתנו להיות יחד ביומיום ויש מיד תחושה של אחדות. הייתי בטוחה שבגילאים שלהן הן כבר לא ירצו לטייל עם ההורים או לפחות ירצו שזה יהיה קצר אבל לשמחתי הן ממש זורמות, מרוצות וכנראה אוהבות את הביחד כמוני. זכיתי.
כשהחלטתי לכתוב גם בטיול הזה הבנות ממש שמחו. הופתעתי. חשבתי שהחשיפה תביך אותן. אז שאלתי, למה זה משמח אתכן? הם אמרו שדרך הבלוג הן מכירות אותי יותר, יודעות מה אני חושבת וחווה וזה נשמר אצלהן כתוב והן יכולות לחזור לחוויות ולרגשות מתי שהן ירצו. ריגש אותי לדעת שכך הן מרגישות הרי יש להן חלק משמעותי בבלוג הזה.
היום אנחנו עוברים לויניאלס. לקחנו מונית מקומית פרטית, נעצור בדרך במפל סורואה ונתארח בבית של גלאדיס. חוויה לדבר עם המקומיים, לשמוע על חווית המגורים שלהם, לאכול את האוכל שהם אוכלים ולשתות את הקפה המעולה שמגיע ישירות מפולי הקפה המקומיים. בגלל חוסרים של מוצרי בסיס כל פעם אוכלים מה שיש, פירות טרופיים, לפעמים ביצים, או עוף מה שיש זמין באותו היום. נכון שזה דורש גמישות אבל זה חלק מהחוויה. בתכנון הטיול עוזר לנו מקומי בשם פרפקטו שיצרנו איתו קשר דרך המלצות של מטיילים ישראלים עוד לפני שהגענו והוא עוזר לנו בארגון של הטיול מוניות, לינה, בילויים וכל מה שנבקש. כיף שיש מישהו כזה להעזר בו.
הילדים שלי כבר יודעים לטייל כמוצ'ילרים זה מרגש אותי שהם עושים את המעברים בקלות. ביומיום הם יודעים להיות הכי מפונפנים, בתי ספר פרטיים, מותגים, טיפוח וכו' אך ברגע שמטיילים הם יודעים להתגמש ולהסתדר בכל מצב.
אז אנחנו רק בתחילת הטיול וסקרנים לחוויות מויניאלס. נמשיך לעדכן.
סיכום שנה במדריד שנה מאז שיצאנו מהארץ לטיול והחלטנו לא לחזור… שנה מטלטלת ומעוררת. ועכשיו שאנו אחרי, אני רוצה להודות לקורונה שפקחה את עיני ואפשרה לי לראות דברים אחרת… היא חידדה את זמניות החיים, חופש הבחירה, העצמאות, האמונה בכוחות נפש האדם-להתמודד, להסתגל, לבנות וליצור. ובעיקר איפשרה לי לראות את עצמי. לכל מקום אתה לוקח את עצמך. ובראתי לי עולם בארץ זרה, בלי שפה ובלי משפחה מסביבי וטוב לי. פגשתי אנשים שהפכו למשפחה מבחירה והם נותנים לי רוח גבית, חום ואהבה. גיליתי שאפשר לחיות עם הרבה פחות לחץ מכל סוג. שהרוגע מאפשר לי להקשיב ולהיות מחוברת לצרכים שלי, של ילדי של בן זוגי… כל כך פשוט שזה בלתי נתפס. לא תמיד הכל קל, אבל יש זמן לקשב והתבוננות. הקושי העיקרי נמצא אצל הילדים ומכיוון שיש לי בנות מתבגרות הכל יותר מסובך. ככל שעובר הזמן אני מבינה את ההבדל בין לעבור עם ילדים קטנים לגדולים ולמרות הקושי אני חושבת שזה מעבר נפלא. היחשפות לתרבות אחרת, לשפות ולהבחין בהבדל בין לדעת לדבר שפה זרה לבין ללמוד בשפה זרה אקדמית. משהו לא הייתי מודעת אליו ללא המעבר ועתה אני מבינה עד כמה זה מעשיר את החיים. יש אתגרים רבים יום יומיים בלא לדעת את השפה והתרבות המקומית כמו לשלם דו"ח, ללמוד עוד מילה שלא הכרתי, להיות מופתעת כל יום מחדש שיש דברים שמתנהלים אחרת. זה מפתיע מקשה ומרגש בו זמנית… מתי בפעם האחרונה למדתי כל יום משהו חדש??? והמסקנה הכי חשובה שלי זה שפשוט מסתדרים, אולי זה לא מושלם אבל מתגמשים ומוצאים פתרונות. אני לא גרה בבית גדול כמו בארץ אבל אני מרגישה חופש ומבלה כמו שלא ביליתי שנים רבות… יש לי סופי שבוע ארוכים עם המשפחה אני יוצאת לבתי קפה ומסעדות ולא חוששת מהצפיפות או מהחשבון בסוף הארוחה. (בארץ עם 4 ילדים לא הייתי מרשה לעצמי) אנחנו לוקחים את האוטו ופשוט מטיילים… 3 שעות לולנסיה, 4 שעות לברצלונה, 5 שעות לפורטוגל, 6 שעות לצרפת… לוקחים טיסה ב 100 יורו ללונדון פריז או לאן שנחפוץ… קלילות החיים וההנאה מהחופש מחלחלת לכל חלק בי ולמשפחתי וזה שווה הכל.
הילדים הם הדאגה העיקרית בכל מעבר. זו פעם ראשונה בחיים שכולנו, אנחנו והילדים צריכים לבנות חיים יחד. לא הכרנו אף אחד כשהגענו וכולנו היינו צריכים להתחבר. הרגשתי שהם מסתכלים עלי בלמידה כיצד ליצור קשר, איך להתחבר, איך מתמודדים עם השפה ועם הקשיים העומדים בדרכנו. ילדים קטנים זה תמיד הרבה יותר קל אבל בגלל שבמתבגרות עסקינן נאלצנו למצוא לכל אחת את הנוסחה המתאימה לה. זה דורש הרבה אומץ ולא לפחד להתנסות. למזלי זכיתי בבנות פתוחות שיחד אנחנו מוצאים את הדרך. אני סומכת עליהן ומוכנה ללכת אחריהן בכל דרך כדי שיהיה להן טוב כל עוד יש תוכנית. תוכנית? מה זה אומר תוכנית? הגדולה שלי הייתה בת 16 שהגענו והיא החליטה שהכי טוב יהיה לה בארץ. על אף הכאב המייסר החלטנו ללוות אותה בכל החלטה למרות הקשיים והחששות שלנו. בשנה הראשונה היא נשארה אצל סבתא לסיים כיתה יא' ועשינו תוכנית ביקורים שלנו ושלה. השנה היא איתנו ומשלימה בגרויות באקסטרני ושנה הבאה תלך למכינה קדם צבאית שאחריה היא עתידה להתגייס לצהל. השניה שהגיעה בגיל 14 התחילה בבית ספר היהודי בכיתה ט' ולאחר שהבנו שהבגרות בספרדית לא תהיה רלוונטית עבורה עברנו לביס בינלאומי ספרדי דו לשוני "בריינס" שהיה קשוח מבחינה לימודית וחברתית ולא היה לה טוב, אז למרות שזה אמצע שהשנה היא עוברת לבית ספר בריטי הייסטינגס שהוא באנגלית בלבד. אפשר לתהות על המעבר של 3 בתי ספר בשנה וחצי אבל אני מסתכלת על זה בהערצה. אני מעריכה את המאבק וההתנסות עד שתמצא את מקומה. השלישית בת 13 ביהודי וגם לה יש התמודדויות לא קלות והקטן בן 8 בנתייגיל הזה הכל דבש.
אחד הדברים שמאוד הפתיעו אותי בהתמודדות היה איך אני שומרת על המסורת והשפה. לא מתוך יהדות אלה מתוך בחירה של תשתית משפחתית משותפת. האם יתכן שחלק מילדי לא ידעו את משמעות החגים? לא יכתבו ויקראו עברית? לא ידעו את אותם שירים ישראלים שאנחנו גדלנו עליהם? בארץ זה ברור מאליו, לא צריך להתאמץ… פתאום הבנתי עד כמה זה חשוב לי במיוחד למשפחה שלנו שהיא רב גילאית. כשהגעתי ניסיתי ללכת למסגרות הקיימות של הקהילה היהודית וגילית עד כמה זה רחוק ממני… השירים אינם אותם שירים, והחגיגה אינה אותה חגיגה… העקרונות היהודיים ישנם אבל משהו בפתיחות בסגנון כל כך רחוק ממה שאני מכירה… כשאני שומעת את שירי יום הזיכרון אני בוכה ופה השירים כל כך אחרים… שירי פסח אני יודעת את המילים והמנגינה בע"פ ופה המילים אותם מילים אבל לא אותה מנגינה… ואיפה האופניים ביום כיפור ונטיעות בטו בשבט?? הרגשתי עצב, התנתקות מהמוכר… האם עלי לוותר ולהתאים את עצמי? כל מי שמכיר אותי יודע שאני אשת חינוך, אדם של ערכים ועשייה אז לא ויתרתי מכיוון שראיתי את החשיבות של קהילה ישראלית התחלתי ליצור אותה ולשמר את כל מה שטוב בישראליות שלנו מתוך בחירה.
אז איך אני מסכמת את המעבר אחרי שנה? נפלא, מורכב, ממציאים את עצמנו מחדש, מגלים כוחות משפחתיים ואישיים אבל בעיקר מסקרן, מה יתגלה לי עוד בעתיד💙
נכנסנו לשגרה, כבר שנים שלא היה לי זמן לעצמי. עכשיו אני מסיעה את הילדים לבית הספר וחוזרת הביתה. פתאום יש לי זמן לחשוב, לקרוא וללמוד מה שמעניין אותי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא בנויה לשעמום וכנראה שאני גם משדרת את זה לסביבה. לפני כשבועיים פנו אלי אמהות ישראליות מהקהילה היהודית והציעו לי להצטרף אליהן להקים קהילה ישראלית מאורגנת במדריד. כמובן שהסכמתי והתחלנו לחשוב על דרך פעולה והקמנו את IEM ישראלים במדריד. ראשית הייתי צריכה להבין מהי קהילה יהודית, מה המבנה שלה, איזה ארגונים יש שפועלים בקהילה וגיליתי עולם מרתק. הילדים שלי לומדים בבית הספר היהודי. כשהתחלנו לבדוק על בתי ספר לילדים ואמרו לי שיש בית ספר יהודי אמרתי שאין סיכוי שארשום את ילדי לשם, אנחנו חילוניים לגמרי, מה לנו ולזה??? התחלתי לדבר עם ישראלים במדריד וגיליתי אנשים כמוני, חילוניים שבגלל שנמצאים בגולה חשוב לשמור על הצביון היהודי.אבל מה זה אומר???? בארץ המושג יהודי מתקשר לחרדי או דתי מאוד... בזמן שאני כאן נדהמתי לגלות יהדות אחרת. יהדות מקבלת וגמישה. נפגשנו עם מנהלת בית הספר היהודי לפני הרישום. אלה כבר בתחילת הפגישה נעמדה ואמרה "אני לא לובשת חצאית, אם צריך ללבוש חצאית אני לא נרשמת לבית הספר שלך" אלה כמו תמיד הפתיעה אותי עם האומץ והתעוזה וקצת נעתי באי נוחות... תשובת המנהלת הייתה כה רגועה וסבלנית שזה היה מרגש... היא אמרה "אין בעיה, תבואי עם מכנסיים העיקר שתרגישי בנוח". בבוקר ילדי היסודי מחויבים בתפילה של 10 דקות והם צריכים לשים כיפה. רון הודיע לי ולהם שהוא לא מוכן לשים כיפה בטענה שזה חוסר שוויון עם הבנות. הסברנו לו את הצורך בכבד והגענו לפשרה של כובע. מסתבר שיש לי ילדים דעתניים, לפעמים אפילו יותר ממני... השיא היה שישבתי עם הרבנית בבית קפה ואכלנו, שתינו ואני הייתי מוטרדת איך היא יכולה? הרי בטוח שהמקום הזה לא כשר... החלטתי לשאול והתשובה הדהימה אותי, היא אמרה: "מתוך מה שיש, אני מוצאת את מה שכשר עבורי" את המשפט הזה אני אומרת לביתי הצמחונית כל הזמן.. אל תטרידי את הסביבה, תמיד תמצאי מתוך מה שיש מה טוב עבורך... זו גישה לחיים. לזרום, להתגמש להתאים את עצמך וזה לא משנה אם זה דת, חיסונים או כל עקרון אחר. "איש, איש באמונתו יחיה" ויש עוד מקרים רבים. נשים שיכולות להגיע לכולל במכנסיים, אפשר להגיע לתפילה בבית כנסת במכונית ושכל אחד יבחר מהי יהדות עבורו. אז אולי כדאי להסתכל על היהדות מזווית אחרת.
כישראלית הדת בארץ גרמה לי לריחוק ואנטי. הרגשתי שאני צריכה לשמור על עצמי מכפייה. אבל אם מנתקים את הכפייה ומסתכלים על הדת היהודית בקבלה וברכות אולי אפשר לחבק אותה יותר. כך יוצא שלראשונה בחיי אני חווה יהדות מתוך בחירה. פעם ראשונה חשופה לקידוש מלא כהלכתו, מברכת על נרות חנוכה , חשופה לאנשים שומרי דת הרבה יותר ממני ואני מקבלת את זה ברוגע והכי חשוב מרגישה שמקבלים גם אותי. האירוע הראשון של ישראלים במדריד היה מסיבת חנוכה. חברנו לארגון "מכבי" שהוא מעיין תנועת נוער וארגון ספורט. בנינו יחד פעילויות יצירה לילדים, גייסנו D.J בהתנדבות, הבאנו רב שיברך וחילקנו סופגניות. היה מקסים ומרגש.זו הייתה הפעם הראשונה שהתקיים אירוע ישראלי משפחתי במדריד. הגיעו יותר מ 100 איש וקיבלנו פידבקים מצוינים. בשנה האחרונה הגיעו הרבה משפחות חדשות והמפגש אפשר להם להשתלב ולהכיר. אין לי ספק שזו רק תחילת הדרך והמטרה לבנות קהילה ישראלית מגובשת במדריד עוד תתגשם. כבר התחלנו לעבוד על האירוע הבא לכבוד טו בשבט🍀🌺.
בתחילת חופשת חנוכה שני ושחף הגיעו מהארץ עם ידיד של שני, איתי בדיוק ליום ההולדת של שחף☺. במהלך השבועיים קודם לכן דיברנו על האפשרות להשאר ללמוד כאן במדריד ובדקנו על בתי ספר, שוחחתי עם אמהות של מתבגרות שעשו את התהליך, שני דיברה עם כמה בנות בגילה ולצערנו לא שמענו סיפור אחד מוצלח... הגעתי לדילמה הקשה בחיי. החלטה שטובה עבור שני תהיה פחות טובה עבורי ולהפך. הלב אומר שהכי טוב לי שהבת שלי תהיה לידי, שנישאר משפחה מלוכדת שחיה במקום ובבית אחד. אך ההגיון אומר ששני נמצאת במקום טוב חברתית ולימודית ושלא יהיה נכון לקטוע את התהליך ולהתחיל הכל מחדש בשלב זה שהיא כבר בעיצומם של הבגרויות. כמאמינה גדולה בפתיחות ושקיפות ניהלתי עם שני את השיחה בבגרות והיא הגיעה לכאן ללא החלטה. הפגישה בנינו הייתה כך כך מרגשת וממלאה והאושר שהציף אותי היה בלתי ניתן לתיאור. כבר בבוקר למחרת היא בקשה לבטל את הפגישות עם בתי הספר והודיעה שהיא חוזרת ללימודים בארץ. שמחתי בשבילה אך ליבי נחמץ שוב. הנוכחות שלה בבית הכניסה כל כך הרבה אנרגיה ושמחה ושוב הרגשתי שלמה. היה שבוע מושלם עם מפגשים חברתיים, הרבה ביחד, טיולים, קניות וחזרנו להיות אנחנו, אושר צרוף. יום לפני ששני חזרה התחלתי שוב להרגיש את קושי הפרידה וביום הטיסה הייתי שבורה ולא הפסקתי לבכות. נזכרתי בחברתי שעודדה אותי ואמרה שאלו כאבי גדילה.. תמיד שילד גדל, מתרחק, עושה בחירות לעצמו, זה כואב בכל הגוף גם לנו וגם להם. לרובינו כישראלים זה קורה כשהילדים מתגייסים לצבא ולכן בטירונות כמעט כולם בוכים אך אח"כ מתרגלים וזה חלק טבעי של החיים. אולי אצלנו זה קרה מוקדם מהמצופה אך עדיין יש בזה חלק חיובי. שני שראתה אותי מתקשה בפרידה עודדה אותי ואמרה "אמא, הכנת אותי לרגע הזה כל החיים, לימדת אותי עצמאות ולקבל החלטות, אני יודעת תמיד לראות את הטוב, אל תדאגי" ושוב עמדתי עם דמעות בעיניים, וקיוויתי בכל ליבי שזה נכון...
במעבר שלנו למדריד אני עסוקה מאוד בענייני החינוך של ילדי. האם המעברים מטיבים עימם? מה היתרונות והחסרונות של היותינו כאן במיוחד עבורם. כל יום שהם חוזרים מבית הספר אני מסתכלת עליהם בעיניים בוחנות לבדוק אם הם בסדר, איך עבר היום ולהפתעתי אני רואה אותם גדלים, מתמודדים ומשתלבים מיום ליום. הלימודים בבית הספר מתקיימים בספרדית ובאנגלית כך שבטוח ידיעת השפות תתרום להם מאוד. הכיתות הקטנות של 20 ילדים, הרוגע, המרחב והתרבות העדינה. לפעמים שאני הולכת בפארק ואחד הילדים מתרחק יתר על המידה אני מוצאת את עצמי באינסטינקט צועקת "אלה/רון" ומיד אני מבינה שאני האמא היחידה שמרימה את הקול... Perdón☺️.
עם שני (בת 16 בכיתה יא) אנחנו נמצאים בצומת דרכים. כשהחלטנו להשאר בספרד נתנו לה אפשרות בחירה להשאר איתנו או לחזור לארץ, לגור אצל סבתא ולסיים את הבגרויות. שני באומץ רב החליטה לחזור. בחודש האחרון היא בארץ וכפי שכתבה בבלוג האחרון הגעגועים קשים לה מאוד. בעוד שבועיים שני ושחף מגיעים לביקור ושני החליטה לבוא כדי להשאר. מצד אחד הלב שלי קפץ משמחה אך מיד לאחר מכן עלתה בי החרדה. מה עם הבגרויות? מה עם השפה? היא נמצאת עכשיו במגמת רפואה שהיא כל כך אוהבת למה להוציא אותה מהמסלול? האם היא תסתדר כאן? אני מתנהלת עם ילדי בשקיפות. אני מאמינה שכך הם מכירים אותי הכי טוב ויודעים שגם אמא לא תמיד יודעת הכל. אבל תמיד יש אופטימיות, ואמונה שהם ילדים חזקים ויש להם את היכולת להתמודד ושני צריכה לעשות את הבחירה הטובה ביותר עבורה ויש הרבה פתרונות ביניים. אפשר לעשות תוכנית ביקורים שלי ושלה בישראל וספרד, בגרות אקסטרנית, בתי ספר באנגלית או ספרדית...
וכך היא כותבת: "אחרי השיתוף בבלוג האחרון ואחרי התגובות שקיבלתי הבנתי שאנשים נהנים לשמוע אותי ושאני נהנת לשתף ולפרוק. אחרי חודש וחצי בארץ בלי אמא ואחים בסביבה הבנתי את הערך של משפחה שלנו. את החוזק שלנו. את האחדות שלנו. את היכולת שלנו לטרוף את העולם ולשים 🖕 על מה שכולם חושבים. אין ספק שאנחנו משפחה בלתי צפויה ומאוד שונה בנוף אבל אני רואה בזה הרבה יתרונות. אני חושבת שההורים שלי הרגילו אותנו מגיל קטן לשינויים. אם זה מעברי ערים ודירות, שינויים חברתיים ובית ספריים. כל אילו לימדו אותנו איך להסתדר בכל מקום ובכל מצב גם אם קשה וכואב בהתחלה. לדעתי בגלל כל אילו אמא ואבא הרגישו שאנחנו מסוגלים לעשות מעבר כל כך דראסטי, גדול ובעיקר מטורף...
אחרי המון זמן רחוק מהמשפחה אני מבינה עד כמה קשה לי להיות חזקה ולא להשבר.... אני מפחדת להשבר. אני מכירה את עצמי ויודעת שכשאני נשברת מאוד קשה לי לחזור לתלם. בשבוע וחצי האחרונים אבא טס עם סבתא מירי לבקר את כולם בספרד ואני נשארתי בארץ לבד. בהתחלה ניסיתי לעשות מהלימון לימונדה. הזמנתי חברים לארוחת שישי משותפת ולsleep over והיה מושלם. אבל כבר בלילה הראשון הבנתי שבבית אני לא יכולה לישון. לא עם חברים ובטח שלא לבד. הרגשתי חסרת אונים. הגיע הערב ועוד לא ידעתי איפה אני ישנה. ידעתי שבבית זה לא אופציה. שאלתי את סבתא מיכלי והיא אמרה שאין בעיה שאשן אצלה אבל היא הוסיפה שבחמש בבוקר היא יוצאת לטיול... ההרגשה של חוסר יציבות הקשתה עלי להרדם והחלטתי להתקשר לאמא ולספר לה על המצב. היא התקשרה להדרי (דודה שלי שאין עליה בעולם❤️) ושאלה אם אני יכולה לישון אצלה. הדרי כמובן הסכימה ובאה לאסוף אותי מהבית ואירחה אותי למופת. ביום למחרת החלטתי לבדוק את עצמי ולהזמין חברה לישון אצלי. היה ממש כיף אבל גם באותו הלילה לא הצלחתי לישון טוב והבנתי שעד שאבא חוזר אני לא אשן יותר בבית. בכל הימים הללו טוי (הכלבה שלנו) היתה איתי והיה לי ממש קשה לעזוב אותה. הרגשתי שקשה לי לדאוג לעצמי וגם לה, אז אמא סיכמה חברה שתיקח את טוי לכמה ימים. מאוד הקל עלי שלקחו אותה. ככה הייתי יכולה לדאוג לעצמי ולא לדאוג לעוד בעל חיים. הבנתי שכרגע אין לי את היכולת לדאוג לעוד מישהו... בשאר הימים ישנתי אצל הדרי ואצל סבתא מיכלי. היה לי מאוד כיף לישון אצל הדרי. כל כך התגעגעתי לרעש של ילדים משחקים ומריבות😃. בסוף השבוע סבתא מירי חזרה מספרד אחרי ביקור של חמישה ימים. ביום שהיא חזרה כבר ישנתי אצלה. הייתי חייבת כמה ימים סטטים. בלי תזוזות. ישנתי אצלה עד שאבא חזר לארץ. איך שראיתי אותו התחלתי לבכות. אני רק מדמיינת מה יהיה כשאני אפגוש את אמא עוד 12 יום. אני חולמת על זה כל לילה ולא מפסיקה לחשוב על זה כל היום...
כעקרון התחלתי לכתוב על ההתלבטות שלי אבל היד החליטה אחרת...♥️"
אני מאמינה בבחירה בכל ליבי וכך כתבתי לה:
שני אהובה שלי, ההחלטה שאני ואבא לקחנו לעבור למדריד משפיעה עליך רבות ואת נמצאת בצומת דרכים. למרות ההחלטה המפתיעה יש בה הרבה ערכים שאני רוצה שתקחי לחייך. אני רוצה שתדעי שתמיד יש בחירה. אנחנו לא חייבים לקבל את כל מה שאומרים לנו ויש לנו את החרות לפעול בשיקול דעת. וגם לך אהובה שלי יש הרבה בחירה. החיים בנויים מהרבה פיסות שמרכיבות אושר, הצלחה, סיפוק וכל אחד בונה מהפיסות את חייו. לכל פיסה יש גוון. לעיתים בצבעים עזים ולפעמים אפורים אך תמיד הם יהיו שלובים זה בזה. אני רוצה שתדעי שיש הרבה דרכים וסגננות להצלחה ולאושר ואין דרך אחת להיות שלמים. כשהייתי בגילך הייתי נערה חרדה. פחדתי מה יהיה איתי. המסגרת הלימודית הייתה נוקשה בשבילי, לא תמיד הרגשתי מוערכת ותהייתי מה אהיה שאהיה גדולה. הרגשתי שאין לי עתיד שאוכל לשאוף אליו. ופחדתי. פחדתי שלא אוכל להתפרנס בכבוד, שלא ירצו אותי בעבודה, שלא אמצא זוגיות ושלא תהיה לי משפחה וילדים. הרגשתי אבודה. הייתי בטוחה שהלימודים הם הכל ואם לא אצטיין שם לא אצליח בשום דבר וזה עשה לי עצוב. לשמחתי היו הרבה אנשים בדרך שהאמינו בי והרגיעו אותי. אף אחד לא יכל להגיד לי מה יהיה איתי, אך הם הצליחו להראות לי שיש בי איכויות. שאני מעניינת ויש לי רעיונות, שאני יודעת להסתדר עם אנשים ויש בי טוב לב. בתוכי לא ממש האמנתי להם אבל עם השנים חיפשתי בתוכי את מה שאמרו לי ולהפתעתי גם אני התחלתי לראות את עצמי בעיניים האלה וזה הדהים, חיזק ונתן לי מוטיבציה להיות מי שאני היום. פעם חשבתי שיש דרך אחת להצליח בחיים. היום אני יודעת שיש הרבה דרכים ושאנחנו בנויים מפיסות של חוויות, אתגרים, התמודדויות ובעיקר מהאופטימיות שיהיה בסדר ונוכל לצלוח כל משבר. אני מצרפת לך את ההגדרה האלטרנטיבית להצלחה שכתב "חיים שפירא" ואני כל כך מסכימה איתה מהו אדם מוצלח. 1) להיות אדם טוב 2) לדעת לאהוב 3) להיות אהוב ואהוד על ידי האנשים שהכירו אותך ובמיוחד על ידי בני משפחתך 4) לדעת להיות חבר 5) לדעת לקבל את כל המר שבחיים מבלי להפוך למריר 6) להיות איש נדיב 7) להיות במצב רוח טוב אחוז ניכר מהזמן 8) להיות איש חכם ומצניע לכת 9) להיות ממש טוב בתחום כלשהו 10) כשתסיים את חייך יהיו רבים שיתגעגעו אליך.
לפי ההגדרה הזו תראי כמה את מוצלחת! אני יודעת שאני מאמינה בך יותר משאת מאמינה בעצמך אבל יבוא יום ואת תוכלי לראות את עצמך מהעניים שלי. נערה חזקה שיכולה להתמודד בהרבה סיטואציות מורכבות, יצירתית , בעלת לב ענק אשר יודעת להגשים את המטרות שלה. בכל דרך שבוחרים יש מהמורות אבל מכל אתגר צומחים ובתוך האתגר יש בחירה והבחירה אף פעם אינה מושלמת. ביתי שלי, בכל דרך שתבחרי אני עומדת לצידך ומתבוננת בך בהערצה. הלב שלנו בלתי נפרד ואני מקווה שתצליחי לראות את כל הדברים הנפלאים שאני רואה בך ואף יותר. היכולת שלי לתת לך את הבחירה נובעת מהאמונה החזקה שתוכלי להתמודד ושנמצא את דרך הביניים להשיג כל מטרה ולצלוח כל קושי בדרך שתבחרי. אוהבת אותך הכי בעולם. אמא
ההחלטה לעבור למדריד התקבלה והצלחנו לשכור דירה תוך פחות משבוע ולעבור אליה... דירה, שנים לא גרתי בדירה. ב 15 שנים האחרונות תמיד גרנו בבית פרטי. ואני כל כך אוהבת גינה, אויר, שמיים... כל בוקר הייתי יוצאת לגינה כמעט בכל מזג אויר לשתות קפה. תמיד הייתה לי את הגינה האקולוגית שטיפחתי והחוץ היה חלק בלתי נפרד מחיי. עכשיו חזרנו לדירה, זו הייתה בחירה מודעת כדי שארגיש יותר ביטחון ולא אהיה לבד במיוחד ששחף יהיה רק חלק מהזמן. יש נוחות בדירה, המפלס האחד, הקרבה ושלא צריך להתקשר או לצעוק אחד לשני כדי לדעת איפה כל אחד נמצא. הדירה שבחרנו נמצאת באזור ירוק ואיכותי, בקומפלקס שנקרא "אורבה" שיש בו שטח ירוק משותף עם בריכה באמצע אבל עדיין זה שונה לגמרי מבית פרטי. אז עברנו לדירה אירופאית ריקה לגמרי שהמטבח והסלון מופרדים. כבר באותו יום קפצנו לאיקיאה וקנינו מזרונים מצעים, מגבות כדי שיהיה איפה לישון, וקצת כלי מטבח וקראנו לזה קמפינג בדירה שלנו. הרגשתי כמו לפני עשרים שנה שאני ושחף עברנו לגור יחד והתחלנו לאסוף ציוד ממשפחה וחברים, מן ראשוניות שהיא מרגשת אבל עם עוד ארבעה ילדים זה הופך הכל לקצת יותר מורכב. שחף ושני הזמינו כרטיסי טיסה לארץ ומאותו רגע לא יכולתי להפסיק לבכות. הרגשות הציפו אותי. הפרידה משני שהיא לב הבית, השמחה והסמן הימני שלי כבת בכורה עומד להתרחק ממני. מעולם לא הייתי בלעדיה יותר מכמה ימים. מהרגע שהיא נולדה מעולם לא הרגשתי לבד, כל עוד היא איתי הרגשתי שאנחנו צוות יחד. כששחף היה הולך לעבודה היינו אוכלות ארוחת בוקר משותפת, רוקדות, שרות, עושות תוכניות ומבלות בכל קניון, משחקיה או פעילות אפשרית וההרגשה הזו איתה מלווה. אותי עד היום. הפנים המוארות שלה והקשר הבלתי ניתן לניתוק. ועכשיו היא כבר בת 16 ילדה מדהימה ,אמהית, אחראית וכולה לב שיש לה רצונות מחשבות ותוכניות לעתיד. ואני מכבדת וגאה בבחירה שלה לעמוד על שלה ולהגשים את עצמה ואת שאיפותיה. אך גם דואגת ומתגעגעת רק מהמחשבה שתהיה רחוקה ממני. ברור לי שהקשר שלנו איתן ולא ניתן לניתוק ושאלה חבלי לידה ובטח עם הזמן אתרגל. אני מודה לפלאי הטכנולוגיה שאפשר לעשות שיחות זום, ווטסאפ ולשמור על קשר תמידי אך ברור לי שזה לא אותו דבר ונצטרך להסתגל למצב החדש. ושחף... לעיתים רק שיוצאים מהשגרה מבינים את המשמעות שלה... כשנמצאים בזוגיות באופן טבעי לכל אחד יש את התפקיד שלו, תמיכה, חלוקת תפקידים הכל נראה ברור מאליו. ופתאום שיש שינוי בשגרה ויש טלטלה, מאזן הכוחות משתנה ורואים הכל מזוית שונה. איך זכיתי בבן זוג שמקבל אותי עם השגעונות והרצונות שלי באהבה. שהביטחון שלי לחלום זה בגלל שהוא מאמין בי ויודע שיחד נוכל הכל והחיים הם חוויה משותפת שאנחנו יוצרים אותה במה ידינו. כל הביחד הזה הוא לא ברור מאליו והוא השתרש בתפיסת העולם שלי. ופתאום ששחף רחוק ממני אני מרגישה את הפחד להיות לבד להתמודד עם דברים באופן שונה ממה שהיה עד עכשיו. באופן טבעי התפתחה בנינו חלוקת עבודה שלא ברור איך תתקיים מרחוק ואני חוששת. חוששת לאהבה שלנו, לתא המשפחתי ולשינוי שעלול לחול בו. שנים חלמתי על רילוקיישן, לבחור איפה לגור, להתנסות בחיים אחרים ואולי למרות חוסר התכנון זה הזמן הנכון. לעשות מהלימון לימונדה ולמנף חלומות בזכות הקורונה ולא בגללה. אז למרות ששחף ושני טסו החלטתי שאין ברירה ושאני חייבת לתפקד ולדאוג שהבית יתחיל להראות בית... לא יאומן כמה דברים צריך כדי להתחיל חיים... רכב, חשבון בנק עם כרטיס אשראי, תקשורת, ריהוט, מקרר, קניות והכל בספרדית. האנגלית פה בקושי מדוברת ואני כמובן לא יודעת את השפה... ההתארגנות דורשת ממני דריכות שבארץ אני עושה כלאחר יד. אז אחרי עשרות פעמים בבנק ואחרי שבקרתי בכל חברות התקשורת הצלחתי לחבר לנו תקשורת בבית, לקנות טלויזיה וספה ושיהיה לנו מספרי טלפון קבועים. אומנם זה נראה פשוט אבל בלי שפה ומסמכים מתאימים זה כמעט בלתי אפשרי. החלק המאוד משמח כאן היא הקהילה שמחממת את ליבי. לשמחתי יש לי שכנים ישראלים דוברי ספרדית שהגיעו לכאן לפני כמה חודשים והם מאוד עוזרים בהסתגלות. מלתרגם עד להוביל ציוד כמו טלויזיה או מוצרים מאיקיה ועד לקחת אותי לריקודים עם☺️. אני חושבת שאני עוברת שיעור בבקשת עזרה. אני בדרך כלל אדם מאוד עצמאי ומאוד מתקשה לבקש עזרה ופה בגלל הקשיים אני מוצאת את עצמי במצבים של אין ברירה... והקהילה עוזרת. צרפו אותי לקבוצות של משפחות במדריד ואנחנו מוצאים את עצמנו מכירים משפחות מדהימות ומתארחים בימי שישי ושבת וזה כיף ומסקרן. והילדים זורמים בחוויה, פתוחים, ומשתלבים. ביום שני יהיה היום הראשון שלהם בבית הספר. מאיה ואלה עשו מבחנים במתמטיקה ובאנגלית וקצת היו בשוק. אפילו שהאנגלית של מאיה מצויינת מדובר על אנגלית אקדמאית שהיא ממש לא מורגלת אליה. כל המקצועות המדעיים מכיתה א' נלמדים באנגלית אין ספק שהכניסה לבית הספר תהיה מאתגרת. גם מבחינת ההשתלבות החברתית וגם מבחינת השפות. בבית הספר יש תלבושת כמו כל בתי הספר באירופה, מכנסיים מחויטות חולצת פולו. רון כרגע מסרב ללבוש את התלבושת כי זה לא נוח, והאמת אני מבינה אותו... אז בימים הראשונים יוותרו לנו ואחכ כנראה לא תהיה לו ברירה... עוד מצפים לנו אתגרים רבים ואני מתגברת על הגעגועים והדמעות. יש לנו עוד הרבה לעשות כדי לסגור חלק מהדברים בישראל ולהרגיש כאן בבית אבל אחרי שנסתגל זו תהיה חוויה לכל החיים.
משפחת צאיג מטיילת בעולם 