בורקאי

הגענו לבורקאי…

ההגעה הייתה לא קלה וגם קדמו לה כמה אכזבות.

ביום האחרון בבוהול שכרנו נהג ורכב כדי לבקר בשדות האורז בפארק הלאומי ובמפל.

התחלנו במפל.

Pahangog falls (Dimiao twin falls)

הנהג הוריד אותנו בתחילת המסלול והיינו צריכים לרדת למפל ברגל. באופן מפתיע כשעצרנו את הרכב הגיעה בחורה בכפכפים שהיא גם הקופאית שגובה כניסה למפל וגם המדריכה.

הדרך למפל הייתה תלולה ומחליקה ושחף נאלץ לסחוב את רון על הכתפיים כי בשבילו הדרך הייתה ממש קשה. תוך כדי ירידה המדריכה קראה לעוד בחור בכפכפים שיסייע לנו בירידה. הדרך למפל הייתה מקסימה וגם המפל עצמו היה מרהיב! 

ממש מצחיק איך הם מתפעלים ודואגים לסביבה. ישר שהגענו שני המדריכים החלו לנקות עם מטאטא מקש את העלים מסביב למפל, הם שמו חוטים כמו קורי עכביש כדי שיהיה ניתן להחזיק ולא להסחף וגם החזיקו באזור כמה גלגלי הצלה.

השליטה והיציבות שלהם בגוף ממש מעוררת הערצה! בזמן שאנחנו הלכנו עם פרצוף מתוח כדי שלא ניפול , מחזיקים בכל עלה כדי לא להחליק, מצויידים בסנדלי שורש איכותיות, והם בשיא הביטחון והיציבות עשו את כל הירידה בכפכפים תוך כדי שהם תומכים בנו וסוחבים חלק מהציוד. 

בעליה אלה הפתיעה עם ניתורים מהירים והגיעה ראשונה למעלה שמחה ומאושרת, כמה הילדה הזאת אוהבת להיות ראשונה…🌟

משם רצנו להמשיך לפארק הלאומי (Rajah Sikatuna National Park) אך היינו רעבים וגם מזג האויר החל להשתנות. בזמן הארוחה התחיל גשם זלעפות עם ברקים ורעמים והילדים ממש נבהלו… אז ויתרנו על הפארק הלאומי(בפעם השניה) והמשכנו לטרסות אורז (Cadapdapan rice terraces) בתקווה שמזג האויר ישתפר… נסענו עוד כשעה וחצי וכשהגענו לטרסות ממש התאכזבנו. הם היו ממש לא מרשימות ובגלל הגשם לא יכולנו לראות גם את מה שיש. 

יצא שהיה יום גדוש בנסיעות מבלי לראות הרבה בדרך… מזל שהיה איתנו דיסק או קי עם מוזיקה טובה לשיפור המצב רוח.

יום אחרי כבר הייתה לנו טיסה לבורקאי עם קונקשין במנילה. ימי המעברים הם ימים קשים לנו ולילדים. נראה לי ששמעתי את המילה אמא לפחות 100 פעם בשעה ושכל אחד רצה להגיד לי משהו ממש חשוב כל 5 דקות כפול ארבעה ילדים …😦😦😦😦😦

 גם ההגעה לבורקאי הייתה מבאסת, נוחתים בקטיקלן ומשם דרך חברה מול השדה תעופה סידרנו את העברה עד המלון… ברור שדפקו אותנו גם במחיר וגם בשרות. שילמנו 1600 פזו והם היו אמורים לקחת אותנו בוואן למעבורת שזו בכלל לא מעבורת אלה סירה מצוקמקות עם המזוודות על גג הסירה,  שכדי לשים את המזוודות הם דרשו תשלום נוסף ותשלום נוסף בהוצאתם מהסירה…. והכי מעצבן שאת ההעברה למלון הם רצו שנעשה בטריסקל ולא בוואן כמו שהבטיחו… ממש התעצבנו אבל זה לא עזר לנו ולא רצינו להוסיף תשלום אז נסענו למלון בצפיפות עם כל הציוד קשור בצורה מוזרה מאחורי בטריסקל.

סגרנו במלון  red coco in במרכז סטיישן 2 של 3 כוכבים. כמובן שני חדרים כי לא מצאנו חדר שיכיל את כולנו. המלון בסדר לא יותר מזה אך האווירה הכללית בבורקאי היא ממש כמו נופש באילת, אזור תיירותי מאוד עם כל המשתמע מכך, חנויות, אוכל ברחובות, מוזיקה, צמות וכו… ממש כיף אחר והרבה יותר יקר מכל מה שניתקלנו בו במהלך הטיול. יש פה אפילו קניון אך הוא ממש לא כפי שאנו רגילים אלה פשוט מדרחוב גדול עם כל החנויות האפשריות. אפילו הבנות התפלאו "איזה קניון זה בלי מזגן???" 

אנחנו עדיין מתלבטים אם לשדרג את המלון כי זו חלק מהחוויה בלהיות בבורקאי… אולי נשדרג בימים האחרונים זה אומנם יותר יקר אבל משתלם בשביל החוויה… נראה מה נמצא…

כבר כמה ימים שני התלוננה שכואבת לה האוזן, ניסינו לטפל עם התרופות שהבאנו מהבית אך זה לא עזר והעדפנו ללכת למרפאה בבורקאי שהיא יותר מפותחת מבוהול. אז מיד עם הנחיתה קפצנו למרפאה. נתנו לנו טיפות ואנטיביוטיקה כך ששני ביומיים האחרונים ממש סבלה מהאוזן מתחילה להשתפר… 

ביום הראשון טיילנו בטיילת הצפופה על החוף, רון ממש אוהב חול ים ובכל הזדמנות הוא מתיישב ומצייר בחול. חמוד אמיתי…

 אחרי הסתובבות קלה שחף הלך קדימה ואני התעכבתי קצת מאחור, הייתי בטוחה שרון איתו וכשנפגשנו שאלתי בפליאה איפה רון??? תוך שניות הבנתי שכל אחד חשב שרון איתו וכולנו התחלנו לחפש בטרוף כשכל אחד לקח כיוון אחר..  אני הכי פחדתי שנכנס לים.. אחרי דקות מעטות מאיה ראתה אישה שמסמנת לה ללכת לכיוון מסויים. היא רצה לאותו כיוון ומצאה אותו. הבנות ממש נלחצו ואלה לא הפסיקה לבכות… מדהים איך היא מציגה, חוסן וכוח ולבסוף יש לה נפש כל כך שברירית…

בבוקר טיילנו בקניון ועשינו מסאג, זר לא יבין זאת איך משפחה עם ילד בן שנתיים וחצי נכנסת לעשות מסאג… כולנו בחדר אחד עם וילונות כאשר אלה ורון בשתי מיטות מחוברות ועם מטפלת אחת עושים מסאג… כן גם רון ואפילו יש לו העדפה לכפות הרגלים ואלה דואגת לתרגם למטפל מה הוא רוצה ואיפה וכשהמטפלת ממסאגת את אלה הוא מחכה בסבלנות שהיא תסיים… זו חוויה משפחתית מצויינת!

בגלל הכאבים באוזניים של שני הלכנו לנוח בחדר ויצאנו שוב רק בערב לאכול וקצת להסתובב. 

יש לפעמים ויכוחים על מה נאכל איפה, מה נעשה ואני אוהבת את הפתרונות שמצאנו. ברגע שמגיע כזה ויכוח אנחנו משאירים את הילדים לבד להתייעצות אחרי שנתנו גבולות גזרה כמו: זה חייב להיות באזור שאנו נמצאים בו, מנה/פעילות  לא תעלה יותר מ 200 פזו מדהים לראות איך הם יודעים להסתדר, להתפשר ולהחליט כשאנחנו לא בסביבה. 

היום הלכתי לצבוע את השיער, עוד התמודדות לא צפויה של גיל 40  בטיול ארוך- שיער לבן!!!  בקשתי המלצה מהמלון, זה ממש לא טריוויאלי שתיירים צובעים פה את השיער וקיבלתי ממש יחס של כבוד! ולפחות עכשיו אני יכולה להיות רגועה חודש נוסף עד החזרה לארץ.

הילדים ושחף קפצו על המציאה ובאותה הזדמנות גם סיפרנו את רון, שחף ואלה. אלה ראתה תסרוקת מיוחדת עם גילוח בצד אחד ונדלקה… החלטנו לזרום ועשינו לה את אותה תספורת כמו של הספריות, ממש מגניבה ומיוחדת הילדה הזו!!!

אח"כ קפצנו לחוף וראינו מישהו גולש על גלשן קטן במים הרדודים. הניצוץ בעיניים של מאיה ואלה נדלק. מאיה באומץ רב ניגשה אליו ובקשה שילמד אותה וכך הם החלו להתאמן במשך שעה והגיעו לתוצאות די טובות… כך הן סחטו ממני הבטחה שבקייטנה הבאה הן. רוצות קייטנת גלישה…😹

יש לנו עוד כמה ימים בבורקאי ויש פה הרבה אטרקציות ימיות אך בנתיים הזמן טס ובקושי מתחשק לנו לעשות איזו שהיא אטרקציה  … 💖💗💝