אני ותאילנד סיפור אהבה- נוסטלגיה…

אז חזרנו למוכר… תאילנד אהובתי!

הפעם אהיה קצת נוסטלגית… אז למי שאין כוח יכול לדלג על הפוסט…

זו כבר פעם רביעית שלי בתאילנד ובכל פעם היא נראית קצת אחרת..

הפעם הראשונה שלי בתאילנד הייתה בסיום השנה הראשונה של התואר, (עברו כבר 20 שנה… מי היה מאמין!!!!) אני ושחף היינו חברים אך הוא עדיין לא היה בשל להתחייבות של לגור ביחד אז החלטתי שאני נוסעת עם חברים ונדבר בהמשך… כמובן שהגעגועים עשו את שלהם וכבר במהלך הטיול בשיחה טלפונית הוא החליט שהוא בשל ומשם כבר הכל היסטוריה.. 

הפעם השניה הייתה 4 שנים אחרי החתונה שלנו … אחרי 3 שנים של טיפולי פוריות מפרכים החלטנו שהגיע הזמן לצאת לירח דבש כמו שתכננו ועדיין לא יצא בגלל לימודים, עבודה, טיפולי פוריות וכו'… עצתי לצעירים,. לעולם לא לדחות את ירח הדבש! תמיד הזמן לא מתאים! בעצם זו עצה לחיים, אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות היום!!!! 

נסענו לירח דבש והיה מדהים! היינו בצפון התפנקנו במלונות טובים, ירדנו לאיים- קופנגן, קוסמוי, קופיפי ולסיום ריילי ביץ. כשהיינו בקופפי התחילו לי כאבי בטן חזקים מלווים בזיעה קרה והחלטנו שצריך לראות רופא. מכיוון שהכאבים היו עזים ובקושי יכולתי ללכת פינו אותי המריצה למרפאה הקרובה (עם כל הכאבים, גם אותי הצחיקה הסיטואציה). הדבר הכי דומה לרופא שמצאנו הייתה אחות שטענה שיש לי גזים כתוצאה מהאוכל המקומי.קבלתי משככי כאבים שעזרו מעט אך הבטן החלה להתנפח ופיתחתי עצירות.. (בסתר ליבי קיוויתי שאני בהריון..) 

משם עברנו לקראבי אך כאבי הבטן לא פסקו ובערבי החלטנו שוב לגשת למרפאה, שוב לא היה רופא ושוב האחות טענה שזה גזים…. הבנו שמשהו לא בסדר כשהתמוטטתי על השביל בדרך לחדר… שחף בתושייה רבה הלך לחפש רופא ומצא את רופא ישראלי שבדיוק סיים את הלימודים ( איתי ויזר המדהים) שבדק ושיער שזה אפנדציט שהתפוצץ ומחייב פינוי… משם החל מסע פינוי של ישראלים ששהו במקום (אין על  ישראלים במצבי מצוקה!) פינוי על מזוודות בזמן גאות על ידי סירה בלילה לבית החולים  הקרוב בקראבי. מי שלא ראה בית חולים תאילנדי ממשלתי לא יכול לדמיין זאת…    מישהו שמע על בית חולים בלי רופאים???  מסתבר שבקראבי כשיש ארוע בלילה צריך להזעיק רופא מהבית. אז הזעיקו רופא מהבית והוא הגיע עם גופיית סבא ועם כפכפים ונראה כמו בן 12. בשלבים האלה ההכרה שלי הייתה ממש מטושטשת. שחף טיפל בההככללל. באולטרסאונד ראו ליטר וחצי גם בחלל הבטן והכניסו אותי לניתוח חרום. בארץ בזמן הזה יום כיפור, המשפחות שלנו שמעו על הארוע במקרה כשרצינו להקדים את הטיסות, הביטוח כרגיל שאנן ואמר לשחף שהמצב הזה עליו "להחזיק אצבעות.." אחרי כמה שעות של ניתוח שבו אין לנו מושג מה עושים לי יצאתי למחלקה שבה ישנים כ 50 חולים בחדר עם שירותים של "בול קליעה" וכאבים מטורפים. בבוקר ראינו שפתחו לי את כל הבטן לאורך ועדיין לא ברור איזה ניתוח עברתי, כי כל הדוח התאילנדית עם מושגים רפואיים… רק ששלחנו את הדוח לארץ לתרגום הבנו שהייתה לי ציסטה בשחלה שדיממה לחלל הבטן… שחף ביקש חדר פרטי כדי שיוכל להשאיר איתי וכדי שהתנאים יהיו קצת יותר נסבלים… היינו הזרים היחידים בכל בית החולים. ההורים שלי בצאת יום כיפור לקחו טיסה אלינו והגיעו יחסית מהר והיו איתנו כל זמן האישפוז… זה עזר מאוד גם מבחינה מוראלית..  השיקום היה לא פשוט אך אחרי שבוע התחלנו את המסע לארץ…

כשהגענו לארץ עברתי בדיקות רבות כדי לדעת שהכל בסדר, שלא גנבו לי כליה או נדבקתי איידס… ובסהכ גילינו שבבית החולים התאילנדי עשו ניתוח מעולה מבחינה רפואית, לא אסטטית כמובן אך רפואית הייתי בסדר גמור..  אך הדבר שהכי הטריד אותי היתה השאלה , האם יהיו לי ילדים? האם אצליח להכנס להריון? גם למומחים שהלכתי אלהם לא הייתה תשובה ואמרו לי לחכות לפחות שנה עד שיהיה ניתן לנסות שוב… בזמן הזה קיבלתי כמה החלטות חשובות בחיי:

1. אני רוצה ללמוד מקצוע טיפולי ולהשפיע על אנשים. נרשמתי לתואר שני בייעוץ ופסיכותרפיה.

2. לנסות להגשים כמה שיותר חלומות כי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר.

3. לפתוח ולהגיד את אשר על ליבי כדי להשאר תמיד עם לב אוהב ונקי ממשקעים

4.  לדבוק בזוגיות ובמשפחה כי אין דבר חזק מזה.

אז הייתי במשבר קשה וקראתי המון על החלק הטבעי של טיפולי פוריות הלכתי לדיקור סיני, לטיפול זוגי והקפדתי על תזונה ולהפתעתי אחרי 3 חודשים כבר הייתי בהריון עם בכורתי שני! לא האמנתי שזה יקרה!!! ההריון שלה התרחש במהלך התואר השני ולידתה הייתה שיא חדש בחיי. ומאז הגיעו לעולם גם מאיה, שני , אלה ורון ואני מברכת על כל יום שיש לי אותם. 

הפעם השלישית בתאילנד היתה התיקון לירח הדבש הקודם.. נסענו ל 10 ימים רק אני ושחף כשאלה ביתי השלישית הייתה בת שנה ( לפני 6 שנים) ובאמת היה מעולה, אך כמו שכבר סיפרתי, כשאתה נוסע בלי הילדים חצי מהלב שלך בארץ, דואג, מתגעגע….

עכשיו עם הילדים זו סגירת מעגל עבורי. אז להגיע לתאילנד מרגיש לי כמו חצי בית. הרבה רגעים חשובים בחיי עברתי כאן ועכשיו ניתנת לי ההזדמנות לחלוק את המקומות האטרקציות והחוויות עם הילדים שלי,  ולשזור בהם סיפורים מהעבר… פעמים רבות הם רואים את הצלקת בבטן שלי ושואלים אם אני לא מתביישת…

אז אני מתביישת כשאחרים רואים (סיימנו עם ביקיני לכל החיים) אך אני גאה שמהסיטואציה הזו יצאו דברים כל כך טובים. שהשתנתי, שלמדתי לקחת דברים הפרופורציות ובכלל כל ארוע נמדד לפי התוצאה שלו! והתוצאה שלי היא משפחה מדהימה וארבע ילדים  שמחים, מיוחדים כפי שתמיד רציתי.

אמרנו להגשים חלומות??? 🌟🌟🌟🌟🌟🌟