היום היה יום מעבר לזקופנה.
כמו כל יום מעבר, הוא מתחיל בלחץ של אריזות הבוקר וממשיך די בעצבנות עד היעד הבא… מכיוון שאני מתורגלת אני לוקחת כמה נשימות של סבלנות ומנסה להכיל את המתח.
אמא שלי שממש רצתה לעזור ביום הלחוץ הזה,היא קמה מוקדם והכינה לכולנו ארוחת בוקר וכריכים לדרך…
בטיולים הקודמים אספנו מהילדים את הניידים והם יכלי להשתמש בהם רק כשיש wi fi בחדר…
הפעם מכיוון שהן קצת גדלו החלטתי להשאיר להם את הניידים ולקנות להם סים זר. השיקול היה בעיקר בזכות האפליקציה המעולה שעדכנו להם שמגבילה אותם לשימוש כולל של 3 שעות. אך גם זה התברר כטעות. בכל הזדמנות הן פנו למסך, גם כשהיה צריך להתארגן, לישון או להסתכל על הסביבה. אז כמצופה ובעקבות לחץ המעבר הניידים הוחרמו לאלתר.
כמובן שזה גרר מורת רוח והתנגדות אך מבחינתי זו היתה הברירה היחידה.
אז הבוקר התחיל בהחרמת הניידים, כבר התחלה מבאסת…
משם נסענו לפי בקשת אימי לדקטלון, הצטיידנו בכמה אביזרים וקנינו למאיה רולר בלייד כמתנת יום הולדת שחל באוגוסט.
הנסיעה לזקופנה ארכה כשעתיים מעייפות עם גשם בלתי פוסק וערפל. עשינו הפסקת צהרים מאוחרים בפונדק דרכים עם אוירה מעולה כשהאוכל לכולנו עלה 100 שח בלבד.
גם לרון לא היה מצב רוח היום כנראה מעייפות והוא נרדם ברכב בחלק השני של הנסיעה. הילדות מאוד השתוללו בנסיעה (כנראה כתוצאה מהגמילה מהמסך😉) מה שגרם גם לנסיעה להיות פחות נעימה…
אז הגענו לזקופנה לבקתת עץ פסטורלית והתחלנו לפרוק, הילדות שעטו אל הבקתה בהשתוללות ומכיוון שהיתה בעלת שתי קומות רצו במדרגות ובזמן שאני פורקת את הציוד מהרכב התחילו הצעקות….
שמעתי את שני צועקת אך לא ממש הבנתי תחילה אם זה צעקות כאב או השתוללות… גם כך כבר הייתי חסרת סבלנות מחוסר השקט של היום הזה…
הגעתי לבקתה, שני בכתה בכאב והחזיקה את הרגל, הסרתי את הנעל ולא האמנתי… הקרסול היה כולו נפוח והיה ברור לי שאנחנו צריכים להתפנות לבית חולים. בעלי הבקתה באו ישר לסייע, הביאו קרח ומכיוון שאני לא מכירה את האזור ושני לא יכולה לזוז הם קראו לעוד אנשים שיסיעו וגם הסיעו אותנו לבית חולים כי בכל זאת לנהוג בערב , בערפל ובאזור לא מוכר זה היה כמעט בלתי אפשרי וגם אם לומר את האמת, אמא שלי לא הרשתה לי… (בשבילה אני עדיין ילדה..)
הגענו לבית החולים די מהר וטיפלו בנו בחריצות, נראה לי שהיינו התיירים היחידים (בכל זאת זו לא עונת השברים של תאונות סקי..)
לאחר הצילום השני התבשרנו שיש שני שברים שדורשים ניתוח ועלינו לחזור לארץ…
אז כבר מאוחר וכנראה שהתוכניות משתנות ועוד ישתנו…
חזרנו לבקתה עם גבס וקביים. שאר הילדים ואמא שלי חיכו לנו בצפייה, התעודדנו שקורים דברים שניתנים לפתרון ולא גרוע מזה ומחר יום חדש…
אז גם נפלו עלינו מלא סידורים, לטפל בביטוח שלמרות שעשינו פספורט כרד ששילם את כל הטיפול עדיין עלינו לראות את הכיסוי לטיסות חזרה, לחפש מנתח טוב בארץ, לשלוח טפסים וכמובן שכל תוכניותינו כאן נגוזו לבנתיים.
מזל שאמא שלי הייתה איתי למרות שהדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה לגלות שיש הרבה אנשים טובים…
בעלי הבקתה שהושיטו יד לעזרה והסיעו לבית חולים הלוך וחזור, עזרו לי לקנות תרופות וקביים.
לאורחי המלון שעזרו לי לסחוב את שני ממקום למקום, אחד האורחים שהוא למעשה כומר שנימצא כאן עם הקבוצת הדרכה שלו עזר, תרגם, הביא החזיר ותרם ככל יכולתו…
אז הפעם מישהו בדק ממש את קצה היכולת שלי… הרגשתי שללא אמא שלי היה לי קשה להסתדר לבד או לפחות להרגיע את הילדים האחרים… שמחתי שיש לי את שחף, אומנם הפעם כחבר טלפוני אבל שותף של ממש.. כי מי ידאג לילדי כמוני חוץ ממנו💖
אבל ברגעים כאלה של חרדה, הרגשות שלי מתעצמים ואני מרגישה שאני כל כך אוהבת אותם את הילדים האלה שיצרנו ואת המשפחה הנפלאה שלי, ואני מודה להם על עצם קיומם ושהם גורמים לי לכל כך הרבה אושר למרות העצבים והדאגות. על הזכות שנתנה לי להיות אמא ושיש לנו את המשפחה שלנו כדי לחוות, לתמוך ולהיות אחד בשביל השני.
כשחזרנו ראיתי את ארבעת ילדי המקסימים יושבים יחד סביב שני בדאגה, מדברים מבקשים סליחה כי כולם מרגישים קצת אשמים… וזה חימם לי את הלב.. כי הרבה דברים יכולים לקרות בחיים אך הכי חשוב שיש סביבך אנשים אהובים שיכולים לחוות את זה איתך…
💜💕💜💕
מחר כשהשמש תזרח הרבה דברים יתבהרו…
אז בנתיים לילה טוב💫
משפחת צאיג מטיילת בעולם 