קומו אהובתי ותובנה משמעותית עלינו…

הגענו לאגם גארדה....
אבל לפני שאכתוב על העתיד אני רוצה להקדיש מילות פרידה לקומו. קומו אהובתי,עיר ציורית בין מים לשמיים רומנטית ומעניינת שזכורה לי עוד מימי נעורי. 
לפני כ 20 שנה בעודני עלמה צעירה אחרי צבא נסענו אלי (אבי המאמץ) אמא שלי, אחותי הדר ואני לצפון איטליה. היו אלה ימים שתכננו טיולים עם מפות. ברגע שהתכנון החל להרקם אלי היה קונה מפות ומסתובב איתם במשך שבועות לתכנון הטיול. היינו נפגשים לארוחת צהרים, אלי היה פורס את המפות והיינו יושבים יחד על התכנון. הוא תמיד היה בוחר בדרכים היפות והמפותלות, כבישים מהירים לא עניינו אותו, הוא תמיד אמר "צריך להנות מהדרך..." הייתי אז צעירה ולא היה אכפת לי איך נוסעים אלה החוויה של הנסיעה...
אני זוכרת את הנסיעה ממילאנו לקומו הדרך הייתה הררית ומפותלת וכבר נהיה מאוחר... 
אלי כהרגלו מעולם לא הזמין מקום מראש כי רצה להיות חופשי ולבחור מה שמתאים לו... עברנו ממלון למלון ולא מצאנו מקום לינה... 
זה היה טרם עידן האינטרנט...
המשכנו לנסוע עד לוגאנו ושם מצאנו מלון יוקרתי על האגם. ירדנו לאכול במסעדה של המלון. המלצרים היו מעונבים ואלי ירד עם הסנדלים.. כזה הוא היה צנוע, עם מזג טוב ומעולם לא התלונן.. 
רקדנו יחד ולס והיה ערב נעים למרות הדרך המתישה...
אני מסתכלת על בנותי והרבה פעמים רואה את עצמי, כמה אהבתי להיות מובלת, להרגיש את הביטחון ללכת אחרי מישהו שמסדר הכל, שמשרה עלי הרגשה שהכל יהיה בסדר. כבר כמה פעמים בטיול אני מנסה להבין מבנותי מה הן רוצות? לראות, לעשות? ומחפשת בעינהן את הסקרנות שיש לי היום...  והיום בעידן האינטרנט הכל כל כך זמין והפאסיביות הזו משגעת אותי... 
האינסטינקט הראשוני הוא להתאכזב "הגענו עד לכאן ואתן לא רוצות לעשות/לראות כלום???" 
אך במחשבה שניה נזכרתי בשלווה שלי כנערה... הן לא מתנגדות, תמיד משתפות פעולה ואולי זה מספיק. אולי אני צריכה להתענג על הרגע הזה שהן סומכות עלינו, נהנות מהשהייה המשפחתית ומוכנות ללכת איתנו לכל מקום.
אז היינו בקומו כמעט שבוע. העיירה שישנו בה צפתה לאגם והנוף היה מקסים. למרות זאת עדיף לישון בעיר עצמה כי העליה והירידה ברכבל מסורבלת. 
היה תענוג לקום כל בוקר ולשתות קפה בנוף משגע ולהסתובב בעיר. מכיוון שידעתי שג'ורג' קלוני קנה שם וילה לא הפסקתי לחפש אותו😆 זה הפך להיות הבדיחה המשפחתית, לחפש את קולני שמציע לי נספרסו והכל כמובן במבטא איטלקי😆 
בימים הבאים שחף עבד והחלטנו לעבור דירה לתוך העיר העתיקה. מדהים איך שיום מעבר, קרוב ככל שיהיה דורש התאקלמות מחדש. אומנם רק ירדנו בהר אבל זה גרם לנו לרצות להשאר בחדר וללמוד את הסביבה שוב.
טיילנו בעיר העתיקה רגלית סביב האגם. הנוף עוצר נשימה, המון אנשים עושים ספורט מסוגים שונים ובקצה השביל יש וילה ענקית עם גן יפיפה ובריכה.... 
בערב בילינו עם משפחה מקסימה שהכרנו. 
להכיר עוד משפחה ישראלית בטיול משלים בדיוק את החלק החברתי החסר של הילדים. מדהים איך ילדים יודעים להתאים את עצמם ולהשתלב. וגם לנו המבוגרים כיף שיש עם מי להעביר את החוויות. במרכז העיר יש מסעדה שמגישה פוקי, שזה מן סושי מפורק ממש טעים. האכילה של פסטות ופיצות מרובות עשו מאוד לא טוב למאיה שרגישה לחלב וגם כמות הלחם הלבן גרמה לה למגרנות כך שהיינו חייבים לשנות את התזונה באופן משמעותי והפוקי זה פתרון טוב. בבית הפסקנו לקנות לחמים ואני מתפנקים בסטקים כמעט כל יום. 
לפני יומיים קבלנו את ההודעה שפורטוגל סגרה את שעריה לישראלים. התוכנית שלנו הייתה להגיע מאיטליה לפורטוגל בטיסה וההודעה הזו שנתה את כל התוכניות. הדבר שהכי קשה לי בתקופת הקורונה היא המסורבלות של התכנון. אין בטחון שמה שכתוב או מה שאומרים אכן קורה על אף שיש כביכול מידע זמין יש הצפה וקשה להבין מה באמת נכון...
ניסינו למצוא פתרונות אחרים... אולי דרך היבשה כי המעברים באירופה פתוחים אבל זה נראה מאתגר במיוחד ולבסוף החלטנו להמתין שבועיים באיטליה ואז נמשיך לפורטוגל.
אני בכלל לא מבינה איך המדינה המחוסנת ביותר היא גם מדינה אדומה🙄
אז החלטנו להשאר באיטליה עד שיעבורו שבועיים.  ברגע שהבנו שיש עוד כשבוע עד הטיסה החלטנו לנסוע לורונה. 
ורונה עיר מקסימה, העיר של רומיאו ויוליה, סמטאות, חנויות יוקרה, ארנה מרשימה והמרפסת המדוברת של יוליה שהתור אליה נמשך עד חצי הרחוב... 
הכיף באיטליה ובערים אירופאיות זה שהכל יפה ואסטטי. הרחובות נקיים, כיכרות, המון ירוק פרחים בכל פינה...
נהננו לטייל בעיר והיום רצינו ללכת לגארדלנד שזה פארק שעשועים מהגדולים באירופה. מכיוון שאנחנו עם תחבורה ציבורית הסתבכנו לגמרי עם הבדיקות, זמני הרכבות והאוטובוסים ומסתבר שצריך להזמין מקום כמה ימים לפני אפילו לשיט בסירה..
ההתארגנות המסורבלת ביאסה את היום וזה הביא אותי לתובנה משמעותית ומצערת... 
אנחנו לא זורמים, כנראה אין לנו את היכולת הזו, אנחנו לא נהנים אם דברים לא מסתדרים או מתקתקים, קשה לנו להנות מהדרך אם לא ממשנו את המטרה. התובנה הזו מערערת את כל יצאתינו למסע. בגלל הקורונה רצינו להתנתק ולזרום עם המצב אבל זה לא נותן לנו שקט נפשי, השהייה בלי הצבת יעדים קשה לנו. אנחנו לא יכולים לטעות ברכבת ולהגיד "לא נורא הכל חוויה זכינו לראות משהו אחר במקום..." אנחנו לא אוהבים לטעות וזה משפיע לנו על המצב רוח. אין ספק שהנתנהלות בתחבורה ציבורית דורשת הרבה יותר תכנון אך היא גם משמעותית יותר זולה.. 
אחרי היום שבסוף לא הגענו לגארדלנד ובמקום טיולנו ב"פסקיירה דל גארדה" שהיא עיר מהממת על גדות האגם חזרנו הביתה מלאי מוטיבציה לתכנן. התישבנו עם המחשבים שחף, שני ואני ותכננו את הימים הקרובים, החלטנו לשכור רכב, החלפנו מועד לגארדלנד, קבענו בדיקות קורונה והזמנו טיסה ביום חמישי לפורטוגל. היינו יעילים וחזרנו להיות אנחנו. יעילים, מתוכננים ולחלוטין לא זורמים.😆