מחבר יפעת צאיג

אז אחרי כמה ימים באזור המדהים של לאגוס, עלינו לנזרה לתצפית של הגלים הגדולים בעולם, והגענו לפורטו. פורטו היא עיר מרכזית השניה בגודלה אחרי ליסבון. בפורטו הגענו במיוחד לטפל בענייני הדרכון שלי וכמובן זכינו גם לראות את העיר. העיר יפה על גדות נהר הדורו אך מרגישים שיש הזנחה ושהעיר יותר ענייה מליסבון. 
אני זוכרת שטיילתי עם הורי באירופה הם תמיד התפעלו שאין הזנחה, כל דבר מטופל, הוא לא חייב להיות הכי יפה בעולם אך הוא חייב להיות מטופח. ואני אימצתי את הטיפול/ח לליבי בכל כך הרבה מובנים. אני משתדלת ששום דבר בחיי לא יהיה מוזנח. בהכל צריך לגעת לטפל, לטפח גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. 
בפורטו במובנים רבים רואים הזנחה ואני מאמינה שהתרבות הפיזית מחלחלת אלינו לתוך הנשמה, משפיעה על דרך החשיבה ועל המהות שלנו. 
פעמים רבות בהיותי מורה ומנהלת אמרו לי שצריך לעשות תהליכי עומק. אני בהחלט מסכימה שצריך עומק אבל כדי להגיע לעומק צריך לחדור את השכבות, צריך לגעת בתחילה ברובד החיצוני. ההאכפיות מחלחלת באופן לא מודע ורק אחריה אפשר להגיע לעומק. וילדים לומדים מעשיה הרבה יותר ממלל. אם אני משאירה כיתה נקיה ומסודרת הילד לומד שזה חשוב לי בלי שאגיד כלום, הוא קורא את ההתנהלות, האסטטיות, ההתנהלות במרחב האישי, תרבות הדיבור, התנסות, היכולת לטעות ולתקן, לבקש סליחה, להתפעל, להסתקרן והילד צופה ומגיב בהתאם לעולמו.
כשהייתי מחנכת כיתה ג' היה ארוע שזכור לי במיוחד. אני הרבה פעמים שמה דגש על מרחב אישי ומקפידה  שכל מגע יהיה בהסכמה בלבד. 
באחד השיעורים נכנסה מורה לשאול משהו וכשהיא נכנסה התחבקנו. לאחר שהיא הלכה הילד שאל "היא לא הסכימה לחיבוק למה חיבקת?" השאלה הזו הקסימה אותי ויצרה דיון מעורר השראה בכיתה על שפת הגוף. ראיתי שהיא מסכימה, היא הושיטה זרועות, הסתכלה בעניים, חייכה.
כמורה זה היכה בי.המודעות שהילדים צופים בי בכל רגע באופן מודע ולא מודע. ושמחתי. שמחתי שיש בהתנהגות שלי השפעה כל כך עמוקה על הילדים ובעיקר הפכתי להרבה יותר מודעת שזה החינוך האמיתי. לא רק מה שאתה אומר אלה בעיקר מה ואיך אתה עושה את הדברים.
אני בטוחה שגם בתקופה המטורפת הזו ילדי צופים בי ולומדים. אין לי שליטה אמיתית מה ילדי ילמדו מאיתנו אך אני יודעת מה הייתי רוצה שילמדו... 
אשמח שילמדו חשיבה ביקורתית, לעמוד על שלך, שלא יוותרו על היכולת לבחור, חירות, דאגה לאושר, אמפתיה, מעורבות חברתית, שאפשר להתגבר על כל קושי, אופטימיות, אומץ ושהביחד הכי חשוב...
אני חושבת שגם ההזדמנות שניתנה לנו לצפות בשחף עובד מרחוק מעוררת השראה. המחוייבות לעבודה, איך מנהלים פגישות, שיחות באנגלית, מטרות, יומנים, בירורים, בירוקרטיה, תכנון.... 
כל כך הרבה דברים שאנחנו נחשפים אליהם בתקופה כל כך קצרה. 

אז קבלנו החלטה להתמקם עם הילדים במדריד ולנסות חיים רגועים יותר. 
אז איך סוגרים חיים במקום אחד ומתחילים חיים חדשים? הפחד וההתרגשות נמהלים זה בזה. אני תמיד מרגישה שכל עוד הילדים ושחף איתי אני יכולה הכל. אני ושחף באמת צוות טוב ובעשרים שנה שאנו יחד גילינו שאנחנו יודעים להתמודד עם משברים ושינויים בצורה מיטבית. אך הפעם אהיה הרבה לבד. שחף יחזור לארץ ויצטרך לטפל בכל מה שנותר. לפנות את הבית, מכוניות ובכל העניינים הכספיים. 
במקביל קבענו פגישות עם בתי הספר של הילדים במדריד ועם מתווכת למציאת דירה. 
הכל חדש, הכל לא ידוע...
לשמחתי הילדים מרוצים מהסיטואציה ומתרגשים יחד איתנו, אני מקווה שהם באמת יסתדרו. אני מאמינה ששינויים כאלה מחזקים אותנו, אני רואה את הדאגה והקשר בינהם וזה מחמם את הלב לדעת שיש צוות מגובש לעבור איתו את החיים. הרבה פעמים שנולד אח אומרים שהוא "מסכן" ולקחו לו את המקום ואני תמיד חשבתי שזו מתנה- מישהו לחלוק איתו את החיים.
מה הייתי עושה בלי אחיותי??? עם כל המשברים שעברנו תמיד הרגשתי ואני עדיין מרגישה שיש לי אותן. יש לי עם מי לדבר, לדאוג, לחוות זכרונות משותפים, דאגה משותפת להורים ובעיקר להתלונן😉.
עד לפני הקורונה אמא שלי לקחה אותנו כל שנה לחול רק את הבנות. לקחנו דירה וגרנו יחד. מדהים איך בכל טיול כזה מיד היינו חוזרות להיות ילדות של אמא שגרות בבית אחד. כל אחת מיד נכנסה לתפקיד שהיה לה בבית אמא. אותן בדיחות וצחוקים, אותן מריבות וחילוקי דעות כאילו שכחנו שאנחנו אמהות בוגרות מעל גיל 40 (38 בשביל הדר)😆.
ואני שמחה לראות שאני מצליחה להעניק את המתנה הזו גם לילדים שלי ושהם שותפים לחיים. 
יש לנו הרבה שיחות מה יהיה במדריד ושאלתי את הילדים אם הם לא חוששים? 
התפלאתי לשמוע שהם סקרנים כמוני וחסרי פחד. שוחחנו על התחלה חדשה והיכולת של כל אחד מאיתנו להמציא את עצמו מחדש והרגשתי שזה מדבר אליהן בעיקר אל מאיה. 
שני כבר מאוד שלמה עם עצמה ותחזור לארץ לגור אצל הסבתות או אחותי וכמובן שנהיה בקשר מתמיד בזכות הטכנולוגיה אך היא חוששת מהמרחק מאיתנו והאמת שגם אני חוששת להיות בלעדיה. 

מאיה שמחה להתחיל מחדש. אני רואה אותה מתחילה לפרוח, קנינו בגדים חדשים, היא בוחנת את עצמה, חושבת לעומק, רוצה להיות שותפה והופכת לנערה מקסימה!
פתאום שאני ושחף הסתכלנו על הילדים מרחוק הבנו שממשפחה עם ארבעה ילדים הפכנו למשפחה עם שתי מתבגרות ושני ילדים. מפתיע איך הזמן עובר כל כך מהר... 

באופן מפתיע הצלחנו תוך פחות מחמישה ימים לפתוח חשבון בנק, לעשות ביטוח רפואי, לשכור דירה ולרשום את הילדים לבתי ספר. טרוף אמיתי והיה נראה שכמעט כל דבר הולך לנו קשה ומסובך ומזל שיש לנו משפחה שאפשר להפעיל. תודה לאמא שלי ולחמותי ,ובעיקר לאחותי הדר שבנוסף לשלושה ילדים קטנים ומעבר דירה מצליחה לסייע גם לי 🙏.

אז למרות שהגענו למדריד, בקושי הספקנו לבלות ולהכיר אותה כי היינו שקועים בסידורים. 
אחרי בירורים על בתי ספר צמצמנו את הבחירה לשלושה בתי ספר מרכזיים. 
בית הספר הבינלאומי שהוא בית ספר דובר אנגלית ומאוד יקר.
בית ספר בריינס שהוא בית ספר ספרדי חצי פרטי ובית הספר היהודי שגם הוא חצי פרטי. 
המשמעות של חצי פרטי זה שבבית הספר חלק מהשיעורים מדברים ספרדית וחלקו אנגלית כך שהמדינה משתתפת בחלק מהעלויות וזה יתרון גדול. 

הבנות מאוד התרשמו מבית ספר בריינס סביבת הלמידה היא מאוד גדולה ורחבה, יש שם בריכות שחיה, סטודיו למוזיקה, מעבדות והכל חדשני וממוחשב. 
בנוסף בקרנות גם בבית הספר היהודי שהמבנה החיצוני שלו מאוד סגור. הבנות תארו את זה כמו כניסה לכלא ואני מבינה למה הן התכוונו... כמובן הסגירות נובעת מחשש לאנטישמיות למרות שמהמידע שקיבלנו לא הייתה אנטישמיות בספרד בשנים האחרונות. כל הישראלים ששוחחנו איתם רובם הולכים לבית הספר היהודי וכך נוצרת קהילה ישראלית בתוך השכונה מה שיכול להוות עוגן חברתי לכולנו בתחילת הדרך. הפחד שלנו ובעיקר של שחף הוא הסחפות לדת. בישראל אנו חילוניים לגמרי ופתאום לרשום לבית ספר יהודי ששם דגש על חגים ויש תפילת בוקר זה משהו שמאוד מוזר ולא אופייני לנו. משיחות שקיימנו עם ישראלים חילונים לגמרי שילדיהם לומדים בבית הספר הבנו שזה שונה כשלא גרים בארץ כי הקשר היהודי פה לא קיים בכלל... לא חגים, לא שבת ולא המסורות המשפחתיות שכל כך הורגלנו אליהם כמו ארוחת יום שישי. אז אולי השייכות וקהילתיות חשובים במיוחד בשלב הזה של ההשתלבות שלנו בחברה חדשה.
עשינו סיור בבית הספר והצוות שקיבל אותנו היה מאוד נחמד ומכיל. אומנם ניתן לראות שם יותר ספרי תנך משראיתי כל חיי אבל האוירה בהחלט יותר ישראלית. שומעים עברית מידי פעם ולומדים עברית. העברית הייתה חשובה לי בעיקר עבור רון שאמור לעלות לכיתה א וחששתי שבשל המעבר לא ידע לקרוא ולכתוב בכלל. אומנם אני מורה ומלמדת אותו אבל זה לא כמו מסגרת מחייבת של בית ספר. 
בנוסף בגלל בעיית השמיעה של אלה אני חוששת שזה יקשה עליה ללמוד שפה זרה. המסכות שמונעות מההגיה להיות בהירה ולא רואים שפתיים יכול להקשות עליה אפילו יותר.
בתום הסיור מאיה ואלה העדיפו את בית ספר בריינס.
מבחינת גישה חינוכית אני מאמינה בכל ליבי בבחירה גם בגילאים הצעירים ולכן אין לי בעיה שכל ילד יבחר את המוסד המתאים לו ללמידה גם אם הם לא יהיו יחד וגם אם שני תחזור ללמוד בארץ. אני מאמינה בחוסן שלנו כמשפחה וזה לא מותנה במרחק או בחירה אלה רק באכפתיות בדאגה ובאהבה שלנו זה לזה♥️ 

יום למחרת קבלנו טלפון מבריינס שטען כי למאיה בשל גילה יהיה מאוד קשה להשתלב בכיתה ט מכיוון שזו הכיתה שלומדים בה הכי הרבה בספרדית ומשנה הבאה הלימודים יהיו באנגלית וחבל לעבור שנה שלמה של הסתגלות ותסכול בגלל שנה אחת וששנה הבאה יהיה לה הרבה יותר קל להשתלב. 
מאיה מאוד התאכזבה לשמוע את הבשורה והיינו צריכים לחשוב מחדש. החלטנו שבית ספר היהודי יכול להיות הכי טוב עבורנו בעיקר בהתחלה. הוא יאפשר למידה הדרגתית של ספרדית ואנגלית ויאפשר השתלבות חברתית קלה יותר וששנה הבאה אנחנו והילדים נשקול מחדש את הבחירה וכל ילד יוכל לבחור את דרכו.

בזמן שאני כותבת את הפוסט אני ממתינה לכניסתנו לדירה החדשה. בחרנו בקומפלקס עם בריכה ומרחבים ירוקים שקרובה לבתי הספר ושישבה קהילה ישראלית. הפעם האחרונה שגרתי בדירה היה שאני ושחף התחתנו ושני הייתה תינוקת. מוזר פתאום לחזור לדירה ללא חצר כפי שאני כל כך אוהבת... 
עוד מעט נלך לאיקיאה ונתחיל ממש כמו זוג צעיר בלי כלום. היום נקנה רק מזרונים וציוד מינימלי למטבח ונעשה קמפינג בסלון😆 
בימים הקרובים נדאג לשאר הציוד. 
לשמחתי הכרתי אנשים מקסימים שמוכנים לענות על כל שאלה ולסייע ואפילו הוזמנו לארוחת ערב אצל השכנים החדשים שלנו😃

בימים שני שלישי יש חג של מדריד שהמליצו לנו ללכת לראות מה קורה במרכז ושיש הפנינג כמובן שנסקרו לראות במה מדובר...
טבעיים הקרובים מתחילים ללמוד ומעניין מה יהיה איתי? איך אני אעביר את היום כשהילדים בבית הספר? איך אסתדר בלי שני ושחף? 
מרגש, מפחיד, מסקרן...

קצת לפני שיצאנו מלסבון היו לשחף עוד כמה ימי עבודה ואני והילדים הלכנו לאקווריום של ליסבון שהיה ממש שווה. הכי כיף שהילדים גדולים ומעורבים אז הם גם המנווטים. שני ישר הוציאה גוגל מפס, וצעדנו לאוטובוס. אלה ספרה תחנות וכולנו היינו שותפים להגיע ליעד. האקווריום היה מהנה וקסום והיו שם רגעים קסומים עם הילדים. מאיה שאוהבת שקט למחשבה רצתה לבהות באקווריום ורון שהוא הצעיר שבחבורה ושעמם לו מהישיבה הממושכת החליט לחקות את הדגים בפנטומימה וכך הוא בידר את כולנו😉.
באחד החדרים היה מיצג וידאו ב 360. החדר היה חשוך ולא ידענו למה לצפות וברגע שההקרנה התחילה נשכבנו כולנו על השטיח אחד על ברכי השני לצפיה משותפת. 
כשאני חווה רגעים כאלה, איך כל אחד מוצא את מקומו ואנחנו מסתדרים כמו פזל לפי הצרכים של האחר אני מבינה שקורה בנינו משהו טוב. 
בחזרה קבענו עם שחף בשוק time out שזה שוק אוכל עם אוירה של בר ובו דוכני אוכל מסוגים שונים. האמת די דומה ל"שרונה" תל אביב והיה סיום מוצלח ליום. 
השבוע שחף בחופשה בעקבות החגים אז לקחנו רכב ויצאנו מלסבון. הלילה הבא היה בעיירה קסומה בשם סינטרה. סינטרה היא עיירה בין הרים וארמונות. קראתי שמארמונותיה לקחו את ההשראה לארמונות סרטי דיסני ואכן זה באמת היה קסום. בעיר יש סמטאות קסומות שבראשיהם מצויים ארמונות מרשימים והכל מסביב מיוער וירוק. באמת חוויה מיוחדת. לצערי שני ואלה לא הצטרפו אלינו לארמון כי זה היה יום כיפור בארץ והן החליטו לצום ואנחנו זכינו לארוחה מפנקת של שני. כל הכבוד על המשמעת של שתיהן שהחזיקו עד הסוף! 
במהלך הטיול פגשנו כמה משפחות במצבינו ומדהים כמה מהר ישראלים מתחברים בחול. אולי זה בגלל החוויה המשותפת, אולי זה בגלל הסגנון של האנשים שבוחרים לטייל באותו אופן אבל בכל הטיולים שלנו תמיד אנו מכירים משפחות ומתחברחם אליהם בקלות. יוצרים שיחה ומשם הכל פתוח, לתכנן יחד, לשבת לקפה, הילדים משחקים כאילו תמיד הכרנו... 
אחרי יומיים בסינטרה המשכנו למקום קסום שהוא צוק מעל האוקיינוס עם נוף מדהים, כבר ציינתי בעבר כמה אני אוהבת את הים... 
אומנם הים מפחיד אותי ולעיתים נדירות אני נכנסת אליו, אך גם הוא מושך אותי ביופיו ובעוצמתו ולמראהו נעתקת נשמתי. 
משם המשכנו לקשקאיש, שזו עיר שנחשבת אחת היוקרתית, בתי הספר הבינלאומיים סמוכים אליה והיא שוכנת לחוף ים ונראית מקום שכיף לגור בו. בהמשך אספר על בתי הספר באזור שבקרתי בהם שזו חוויה בפני עצמה... 
לשחף יש בת דודה רחוקה שגרה בפורטוגל אז קבענו איתה ארוחת ערב במסעדה סינית אכול כפי יכולתך והבנות חגגו! 
משם נסענו למקום שנקרא אבורה שזו עיר עתיקה ודי משעממת. לפעמים מה שמומלץ לא מתאים לנו... 
בבוקר המשכנו חוף הדרומי של פורטוגל, אזור לאגוס. הדרך כבר נראתה שונה ביופיה, יותר אפור, פחות ירוק אך כשהגענו הים שוב פגש אותנו במלא עוצמתו וכשסיירנו באזור בחרנו להתמקם בעיירה חמודה שנקראת פרייה דה קונוורטו עם חוף מהמם בין צוקים. מכיוון שזו עיירת נופש לקחנו דירה עם בריכה שזה מדהים לילדים במיוחד עם מזג האויר שיש כאן... 
האזור מיוחד בחופים היפים שלו שזכו לציון כאחד החופים היפים באירופה. אז נסענו לחופים המדהימים ליד לאגוס, ולקחנו סירת מנוע בקונווקטו שעשתה סיור בין החופים הנסתרים והמערות שיש מסביב לחוף והיה ממש מדהים.

ככל שעובר הזמן אני מנסה לחפש אפשרויות מגורים וחינוך לילדים לאורך זמן.
בקרתי בבתי ספר פרטיים בפורטוגל ואין ספק שזה עולם אחר ממה שאנחנו רגילים. כיתות עד 20 ילדים, תומכת הוראה בכל כיתה ובכל שכבות הגיל, מרחבים שאצלנו רק אפשר לחלום עליהם.הכיתות הן open space גדול. יש לוחות חכמים בכל כיתה אך אפשר לכתוב על כל קיר או ארון לבן כי הכל מחיק. בתוך הכיתות יש מרחב אישי אקוסטי עם אוזניות למניעת רעש, סגנונות ישיבה שונים והכל שקט ורגוע. נכון שזה רק למראית עין ועדיין לא מדובר על איכות אבל יש קשר בין הדברים. במקום כל כך אסתטי ומותאם לצרכים של כל ילד חייבת להיות איכות.
אז איך רואים איכות חינוכית? 
מספר תלמידים קטן, צוות גדול ואיכותי, דובר אנגלית כאשר הצוות החינוכי ההורה והתלמיד יושבים יחד ובונים תוכנית לתכנון העתיד. מה היית רוצה להיות שתהיה גדול? באיזה מקצועות צריך להשקיע כדי להשיג את היעד? למידה מבוססת פרוייקטים בתחומים שונים עם מלווה לכל תחום. הילדים מסיימים ללמוד ב 16.00 אך בית הספר פתוח עד 18.30 בשביל הילדים. לעבודות משותפות, מפגשים, שיעורי תגבור כל אחד לפי צרכיו ורצונו. 
האוירה מדהימה והתרבות הלימודית מורגשת בכל פינה. חלום. 
כמה עולה החלום? לא מעט! -1500-1000 יורו בחודש. אך זה כולל הכל, אוכל, חוגים שיעורים פרטיים... 
כמה אתם מוציאים על הילדים בישראל? ומה אתם מקבלים בתמורה? 
 
מכיוון שאני במערכת החינוך אז ברור לי שזה הכיוון שמערכת החינוך שואפת אליה אבל כרגע זה רחוק מלהיות בהשג יד. 

אני רוצה לדבר על חינוך בכמה מישורים.
סביבת למידה והמרחב הפיזי.
כיתות בישראל מונות מקסימום 34 ילדים. אך האם הכיתות מותאמות במובן הפיזי למספר זה של ילדים? או שכל תזוזה שלהם פוגעת במישהו אחר. 
הרבה פעמים מדברים על האם מורה אחת יכולה להשתלט על כל כך הרבה ילדים? אני חושבת שמורה טובה בהחלט יכולה. אך האם היא יכולה לאפשר גמישות פיזית ופדגוגית במרחב כל כך צפוף? 
האם יש לילדים גמישות מחשבתית ופיזית במרחב כל כך קטן? 
האם המלחמה על כל פיסת שטח היא לא הסיפור של המדינה שלנו במובן הרחב של המילה והיא גולשת לבתי הספר ולכיתות. 
ילד שנלחם על מקום הרבה פחות פנוי ללמידה. בנוסף יש את הנושא האקוסטי. ככל שיש יותר ילדים במרחב קטן יש יותר רעש, נלחמים על תשומת הלב של המורה או של חבריהם ובכך מתפתחת תרבות הצעקות, הדחיפות והלוחמנית שכך כך אופיינית לנו הישראלים. 

כרגע עם כל ההגבלות והבידודים לא מתאים לי לחזור לארץ ואולי זו גם הזדמנות. בזכות החלת מהעבודה, האפשרויות עבודה מרחוק והבידודים הרבים בכיתות של הילדים אני רואה הזדמנות. 
הזדמנות לנסות חיים במקום אחר, לאפשר לילדים שלי חיים רגועים יותר להתחזק באנגלית ואולי ללמוד שפה אחרת... 

ומה הילדים שלי אומרים על כל זה? 
היה לי עצוב לשמוע שמאיה אומרת שאין לה כל כך בשביל מה לחזור... הקשר החברתי היום בעיקר דרך מסכים והיא טוענת שיכולה לשמור על זה גם מרחוק והיא תשמח להפתח להתנסויות חדשות והיא לא פוחדת מהקושי. גם אלה ורון זורמים עם הרעיון אומנם אלה מסייגת את זה בגעגועים לחברה הטובה רוני. 
ורון אומר שהוא מסתפק באהבה שלי❤️
הבעיה העיקרית היא שני, שנמצאת בכיתה יא והיא בעיצומן של הבגרויות ותתקשה בלמידה בשפה האנגלית בזמן כה קריטי ולכן כנראה תאלץ לחזור. מזל שיש לנו משפחה תומכת בארץ שתוכל לתמוך בה והיא ואנחנו נפגש בכל הזדמנות. אומנם זו התבגרות מוקדמת אבל גם לה יכולים להפתח עולמות חדשים ועצמאים. ואנחנו כאן תמיד גם מרחוק, גדלנו אותה לתפארת ילדה בוגרת , עצמאית ואחראית ואני סומכת עליה והיא אף פעם לא לבד. 
בדרך כלל הדמיון יותר מפחיד מהמציאות ואני מאמינה בטוב, והיכולת של האדם להתמודד במצבים שונים ולצמוח.
לפעמים נסגרת דלת ונפתח חלון. 
בנתיים בודקים, פתאום העולם פתוח, אפשר לבחור איפה לגור, ללמוד ולעבוד מכל מקום בעולם...
הכל עניין של זוית ראיה... 
הכל לטובה❤️

אנחנו בפורטוגל!!! 
אחרי הרבה חששות הגענו לפורטוגל. כמה ימים לפני שהזמנו כרטיס טיסה ראינו הודעה בעיתונות שפורטוגל סגרה את שעריה לישראלים😨
אחרי בירורים ומעקב בכל קבוצות הפייסבוק האפשריות הבנו שכנראה מדובר על קשיים שישראל מערימה ולא פורטוגל. אבל אין כמו מראה עיניים. ליתר ביטחון החלטנו להשאר באיטליה שבועיים כדי שהמעבר יהיה חלק. עשינו בדיקת קורונה בורונה (22 יורו לאדם) לא pcr. 
גם הנתון הזה הפתיע מאוד. מבחינת האירופאים ההבדל בין pcr לבדיקה רגילה הוא רק בתוקף השעות.
 pcr 72 שעות (60 יורו לאדם
בדיקה רגילה 48 שעות. 
אז מסתבר שרק ישראל דורשת את הבדיקה היוקרתית. 
והכי מפתיע, בשדה התעופה באיטליה בדקו את הבדיקות קורונה שעשינו וזהו! 
בפורטוגל בכלל לא בדקו. לא החתמת דרכון ולא בדיקות. 
באירופה סומכים אחד על השני, אם בדקו קורונה באיטליה אין סיבה לבדוק שוב בפורטוגל. ממש פשוט. 
השקט הנפשי בלסמוך אחד על השני, כי אנחנו יחד-איחוד אירופי הוא משמעותי לתפיסת העולם. ביטחון הוא משהו שמאוד חסר לי בתקופה האחרונה- ביטחון שאף אחד לא ירמה, שמילה זה מילה, מידע הוא מידע מהימן.
ביטחון הוא הבסיס ליחסים תקינים גם אם לעיתים יש טעויות. 
הגענו לליסבון. עיר שוקקת חיים ואירופאית. אך האנשים נראים אחרת. בצפון איטליה כל האנשים התלבשו באופן מוקפד ופה יש יותר מגוון, מרגיש כאילו אנחנו בפרסומת של בנטון🤷🙅🏾🙅‍♂️🙅🏼 
העיר מחולקת לרובעים וכל יום אנו משתדלים לראות רובע אחר. כשהולכים עד סוף המדרחוב מגיעים לכיכר עם פסלי ענק ונהר רחב ידיים עם גשר מיתרים במרכזו-גשר ואסקו דה גאמה. המראה עוצר נשימה. 
כבר הרבה פעמים הגעתי למסקנה שכדי שארגיש נופש אני זקוקה למים. אגם, ים נחל... 
כל מה שקשור למים נותן לי רוגע ושלווה. כאילו הריאות שלי מכפילות את עצמם ויש לי הרבה יותר אויר. פורטוגל הרבה יותר זולה מאיטליה אך גם יש דברים יקרים יותר. 
המגורים בהחלט יותר זולים ואנחנו ממש במרכז. בנתיים המסעדות יחסית יקרות והאוכל ממש לא משהו. גם הקפה ההפוך של הבוקר לא משביע רצון... אבל הנוף מפצה על הכל... 
כל יום בטיול הנוף יותר יפה מקודמו, מבצרים בלב ים, גשר מיתרים עצום, תצפיות אין ספור ובעיקר מצב רוח טוב. נגנים ברחובות, הפורטוגזית מתגלגלת על הלשון, ומזג אויר הכי נעים שיש. 
יום אחרי שנחתנו חל יום ההולדת 16 של שני. אני חייבת להודות שאני לא אדם של חגיגות גרנדיוזיות ועבורי הפשטות היא ערך לחיים. אלי תמיד אמר לי "אדם עשיר הוא אדם שיש לו את כל מה שהוא צריך" והוא תמיד הבחין בין צריך לרוצה... ההבחנה הזו מושרשת בי ואני פעמים רבות נמצאת בדילמה ערכית שלעיתים מקשה על חיי. לדוגמא: אני צריכה רכב שיקח אותי ממקום למקום. אם כך למה אני רוצה ג'יפ או רכב יותר מפנק? זה כבר לא צורך אלה רצון... 
אני צריכה חולצה, אז למה אני רוצה חולצה ממותגת? 
כמובן שלעתים מתווספת לזה רציונליזציה כמו איכות, נוחות וכו'... אבל ברגע שהשאלה נשאלת הדיון הפנימי מתקיים. בנוסף גדלתי על ברכי החולצה הכחולה ומתווספת לזה תרבות הצריכה וזה יוצר בתוכי דיסוננס נצחי. 
אז איך זה מתקשר ליום ההולדת של שני? בכל השנה האחרונה שני מדברת על sweet sixteen מפואר שרק מלשמוע על הארגונים אני נכנסת לחרדה. אלי לימד אותי לא לעצור מחשבות אז נתתי לה את האפשרות לחלום ולדמיין וראיתי את הניצוץ בעיניה החולמות והיצר האמהי שלי השתוקק להגשים לה כל משאלה.. וילה עם בריכה, קטרינג, שמלה מפוארת... 
כשהרציונל התחיל לעבוד שוחחתי עם שני והגדרתי לה את האילוצים.  כמובן שהיא הייתה מאוכזבת וכעסה על התנפצות החלום אך השארתי גם דלת פתוחה ועצמאית להגשמת החלום בעצמה ואני אתמוך קלות... 
היא עבדה יפה בקיץ בקייטנה והרוויחה שכר יפה. כך שאם היא תרצה מאוד יש לה אפשרות לממן מכספה.. אם זה משתלם לה כמובן... 
בסוף אנחנו בפורטוגל וכל הפנטזיה נזנחה. אני כאמא תמיד מחפשת לראות את ניצוץ האושר בעינהם של ילדי וקיוויתי שאצליח להצית את הניצוץ גם הפעם. 
מאיה קנתה לשני מספר מתנות קטנות, רון ואלה קנו סינר רקום, ואנחנו ניסינו לאלתר עוגה..
אבל התכנון העיקרי היה מסעדת משלן במתחם אקספו שהוא האזור מרכזי שכל המוטיבים בו הם של ים ויש בו קניון וטיילת מקסימה שנקראת "טיילת האומות".
החלטנו לחגוג במסעדת משלן שנקראת 50 seconds
בגלל שהיא ממוקמת במגדל כל כך גבוה שלוקח 50 שניות להגיע למסעדה. הייתה ארוחה מפנקת, מופלאה ויקרה. אך לשני (וגם לשאר הילדים) היה את הניצוץ בעיניים שזה מבחינתי שווה ה-כ-ל.
מדהים איך לכל אחד יש את הניצוץ שלו. 
שני אוהבת good time יוקרה, קניות, אוכל טוב, ילדים צוחקים. 
מאיה אוהבת חוויות ואתגרים, קורקינט חשמלי, טיפוס, אתגרי ספורט וקסם של דמיון. 
אלה אוהבת ספורט, מותגים, מיחשוב ולהיות במרכז העניינים.
ורון בגלל גילו המון דברים גורמים לניצוץ לזהור... חיבוקים, אהבה, ממתקים , משחקי מחשב משותפים, ים והרבה דמיון. 
ההתלהבות היא באמת עניין של גיל. בדרכ היא דועכת עם הגיל וקשה לנו להתלהב ולצחוק מכל דבר. 
רון נתן הגדרה מצויינת לשחף "אבא הוא לא טיפוס נלהב... רק אם יש דברים ממש מלהיבים הוא קצת נלהב" מדהים איך ילדים מסתכלים, בוחנים ומאבחנים כל תגובה שלנו. אני רוצה להשאר נלהבת, סקרנית, עם רצון לעוף פיזית ומחשבתית, חיים פעם אחת ואני בהחלט רוצה לנצל כל רגע שניתן לי. 
לפני שהחלטנו לטוס היינו בהרבה התלבטויות. אני הרגשתי חנוקה עם הבידודים וההגבלות ושחף חשש לבריאותי במידה ונטוס. 
אני הייתי נחרצת בדעתי, שאם נגזר על למות אני מעדיפה שזה יהיה באמצע חוויה, מוקפת במשפחה ולדעת שביליתי כל רגע בחיי. אני לא רוצה ומוכנה לחיות בפחד "להנאות צריך לדאוג, הצרות באות מעצמן" עוד משפט של אלי שמלווה אותי בכל צומת דרכים. ואני משתדלת לדאוג להנאות ולנצל את החיים במקסימום. 
על אף שאנו מבלים והקורונה בקושי מורגשת כאן ,תו ירוק קיים רק בסופי שבוע ובמקומות סגורים. כל השאר כרגיל.

קשה לי להתנתק מהארץ ואני עוקבת אחרי החדשות וקשה לי. קשה לי לחזור ולחיות חיים מוגבלים וחרדים מבידודים ומחלות. אולי זו תמימות אבל בא לי להתנתק מכל זה... ולא בא לי לחזור. 
שחף כנראה יחזור לעבוד אבל אני מעדיפה להשאר פה עם הילדים עד שהדברים בארץ קצת ירגעו...

בתקופה האחרונה אני שומעת על המון ישראלים שמחפשים מקום לעבור אליו והחלטתי לבדוק את האופציות ומסתבר שהן אפשרויות מסקרנות אך לא זולות בכלל. 
רוב הזרים שבאים ממדינות מפותחות מתמקמים באזורים היוקרתיים ושולחים את הילדים לבתי ספר בינלאומיים כך שהעלויות הן רבות אבל גם התמורה היא גבוה. 
בתי הספר הבינלאומיים הם עד 16.00 , מכילים כיתות קטנות עד 20 ילד, ויש בהם מתקנים כמו בריכות שחיה, מגרשי ספורט, מעבדות מחשוב והשפה המדוברת היא אנגלית כך שהערך המוסף הוא בהחלט גבוה. והתשלום בהתאם, 1200 יורו לחודש בממוצע. 
לעומת זאת בתי הספר הציבוריים הם חינם לגמרי. כל הציוד נרכש על ידי בית הספר והשפה היא פורטוגזית. גם בתי הספר האלה עד 16.00 והם נחשבים טובים.
גם השכירות לא זולה באזורים היוקרתיים.. בין 2000-3000 יורו בחודש... 
אבל שאר ההוצאות מאוד זולות, סופר שבדרכ כל קניה עולה בישראל 700 שח עולה פה חצי. דלק, רכב, חשבונות הכל מאוד זול והחוגים כמעט כולם כבר כלולים בבתי הספר. 
על אף ההוצאות הגדולות על חינוך לדיור עדיין בארץ משלמים יותר... וזה בהחלט מפתה אולי לבחון את הדברים... 
אתמול היינו ברובע בלאם הציורי, במנזר ז'רונימוש ובמגדל בלם שזו טירה קסומה בתוך המים.
לקחנו take away ממאפיה מפורסמת וישבנו הפיקניק בפארק קסום. 
האזור מושלם! מדשאות, ים, פסלי ענק, כנסיות מפוארות והאטרקציה היומית הייתה טיול בקורקינטים בין האתרים עד מגדל בלם שהוא מסמליה של ליסבון.בכל ליסבון יש מסלולים יעודיים לקורקינטים ואופניים כך שההתנהלות ממש נוחה ובטוחה יחסית והילדים ממש עפים על הרעיון, בעיקר שהם עייפים😆. 
רון שראה את מגדל בלם לא התאפק שראה את כל הקסם של המגדל הציורי הים והחול ופשוט נכנס... הוא היה כל כך נלהב עם הדמיון והכיף שהוא שקע בעולמו ונרטב לגמרי... רק שלא היו לי בגדי החלפה🙄

בתוך כל החופש הזה אנחנו עושים גם ימי לימוד מרוכזים כדי שהילדים לא יפסידו יותר מידי ולהפתעתי הם משתפים פעולה ברצון.אז היום היה יום למידה עד הצהרים וגם שחף עבד ואחכ יצאנו לטיול של free tour ברובע באירו אלטו שהיא על ההר ויש בה בתי קפה קסומים. הילדים מצאו בית קפה לקורנפלקס מושקע והם היו מאושרים. 
אני יכולה להמשיך לתאר עוד המון אבל הכי טוב פשוט להסתכל בתמונות....

 

בבלוג הקודם סיפרתי על המסקנה ש"אנחנו לא זורמים" וקבלתי תגובות שהכל יחסי וביחס לרוב המשפחות אנו ממש זורמים. 
חשבתי לתקן.... אנחנו גמישים, זורמים אך מתוכננים. כנראה זה המשפט היותר מדויק לנו. 
אחרי שהיה תכנון מהודק הימים האחרונים נוצלו היטב. קבענו תורים לבדיקות קורונה, הזמנו מכונית ליום שני, הזמנו טיסה לפורטוגל ובהחלט אחרי כל זה אנחנו בשלים לטייל בנפש חפצה😃. 
ביום ראשון החלטנו לקום בנחת.רוב העסקים והפעילויות סגורים אז התאמנו את עצמנו ופתחנו את היום בצהרים. טיילנו בעיר העתיקה, חלקנו נכנסנו לקולסאום, טיילנו בין הדוכנים ואין ספק שהעיר פשוט יפיפיה. אחר הצהרים הבנות רצו ללכת לקניות בפריימארק אז התפצלנו. רון אלה ושחף חזרו הביתה ואני והבנות המשכנו באוטובוס לקניון. הגענו לקניון ענק שאומנם היינו בו 3 שעות ובכל זאת לא הספקנו. 
הזמנים באיטליה די משונים. בימי ראשון התחבורה הציבורית בתדירות מאוד נמוכה (כבר  שכחתי שנתקלנו בתופעה שבוע שעבר עם המעבורת...)
הכל נפתח ב 9, נסגר ב 14.00 ונפתח שוב ב 17.00-19.00 כולל מסעדות. 
גם הקניון בשעה 21.00 כבר היה שומם...

בבוקר השכרנו שני רכבים קטנים, לא הצלחנו למצוא רכב אחד גדול ונסענו לפארק חבלים מאתגר. הרגשתי שהילדים היו צריכים את הפעילות הפיזית והאיוורור. בכל התקופה היינו עם תחבורה ציבורית בעיקר בערים ובסביבתם הקרובה. הטיול עם רכב מאפשר גמישות ולבחור בדרכים ציוריות וזה גם סגנון הטיול אליו אנו רגילים כך שחסרה לנו העצמאות הזו.נהיה גם כיף אמיתי לנהוג עם הבנות מבוגרות. יוצא שהן ממש שותפות לנסיעה. מכוונות אותי בגוגל מפס, שמות מוסיקה, שיחות אישיות וכיפיות ממש כמו לנסוע עם חברה. 
תמיד הרגשתי שיש משהו אינטימי בלהיות עם מישהו ברכב. אולי זה בגלל שגדלתי עם אמא שיש לה הפרעת קשב והמקום היחיד שיכולתי לדבר איתה באינטימיות וללא הסחת דעת זה כשהיינו שתינו ברכב. אני מוצאת את עצמי מודה על רגעים קסומים אלה גם עם בנותיי.

לאחר פארק החבלים עצרנו בעיר גרדה. העיר פשוט מהממת! העיר נמצאת בקו המים וזה מראה מרהיב. המון בתי קפה על שפת האגם, וזה היה מקום מושלם להרגע בו. בטיולים הקודמים היינו עם רכב וישנו במקומות פסטוראלים שרחוקים מהעיר.העיר גארדה הייתה בדיוק המקום האידיאלי לצאת ממנו לטיולים עם רכב ולישון במקום שקט ומאפשר. הנופים בטבע האירופאי כל כך מרגיעים שאולי חבל לפספס אותם וחשוב שנאפשר לעצמנו בימים הבאים כמה ימים של לינה באזורים כפריים יותר. 

בגלל שאתמול היה ערב ראש השנה, בהמלצת חברתי הטובה טלי, החלטנו להזמין מקום לארוחת אבירים שזה מופע יחד עם ארוחת ערב. 
זה היה מושלם להתחיל באופן הזה השנה. עשינו לילדים הפתעה והם באמת נהנו בטרוף. היתה אוירה, תלבושות, סיפור מסגרת על הנסיכה והאביר שכבש את ליבה, מופע סוסים, ליצני חצר והארוחה הוגשה בלי סכום, בירה ושתיה חופשית, עוף שלם שאוכלים עם הידיים ובהחלט הרגשנו אבירים אמיתיים!
רון בלע את כל הסיפורים והמראות בעיניים סקרניות והייתי מרוצה לראות שכל הילדים נהנים מהגדולה ועד הקטן. בשנים האחרונות אני מתקשה למצוא בילויים שמתאימים לכל הגילאים של ילדי, יש פער של תשע שנים בין שני לרון וזה מאלץ את כולם לעשות הרבה פשרות כדי שיהיה יום בילוי משותף שגורם הנאה לכולם. היום הרגשתי שממש הצלחנו. בפארק חבלים כולם נהנו בתחילה עם המסלול המשפחתי לאחריו הבנות הגדולות המשיכו למסלול קשה יותר ואני נשארתי עם רון ובארוחת אבירים העיניים של כולם נצצו בהתרגשות ובהתלהבות. עונג כזה לא הרגשתי כבר הרבה זמן💖

היום אחרי ששילמו הון של 250 יורו סוף סוף הצלחנו להגיע לגארדלנד!
נכנסנו באנרגיות חיוביות שממש התנפצו. כולם דיברו על המתחרה של דיסנילנד ומקבילותיה האירופאיות ומהחוויה שלי זה ממש רחוק מזה..
המתקנים ממש בסיסים והאוירה מזכירה את לונה פארק תל אביב.
שני ואלה שעשו מתקנים מאתגרים יותר נהנו אבל בשלוש שעות הספיקו לעשות שני מתקנים בלבד. 


בדרך כלל שנכנסים לפארקים זה כמו קסם שמרחף מעליך ושאתה בתוך אגדה. כשהייתי עם הילדים במדינות אחרות באירופה, גרמניה, והולנד, נהנתי אפילו יותר מהן... בשביל לחזור להרגשה הקסומה הזו היה שווה לי להוציא את הסכום המטורף.
בנוסף כל ההתנהלות פה היא דרך סריקת ברקוד ותזמון תור מדוייק לכל מתקן. ההתנהלות מסורבלת ולא פעם פספסנו את התור וצריך להמתין מחדש יותר מחצי שעה..
בנוסף אפשר לשדרג את הכרטיס בסכום סמלי של בין 20-80 יורו כדי לקצר את התורים. זה אומר שיש לך תור מוזמן מגיעים אנשים ששלמו ועוקפים אותך בתור. 
אותו הדבר גם במזון המהיר, גם שם צריך להזמין תור כדי להזמין אוכל... בנוסף, יש עדיפות למי ששלמו...
וזה יצר מצב מתסכל שביאס את היום...
בנוסף מאיה בחוכמתה הרבה ציינה שכל הרעיון של להיות במקום כזה הוא להתנתק מהטלפון ולהתמקד בחוויה ופה מצאנו את עצמנו כל הזמן עסוקים בהזמנת תורים ובאפליקציות.
יש לי הרבה תקוות לשנה החדשה. אני רוצה שנה שקטה ורגועה,בלי בידודים, שנה של שוויון וקבלה, שנה שירבו זכויותינו, שנה של אחדות, אהבה, ועיניים טובות סבלניות וסובלניות מכל עבר. ובעיקר שנה שתתן חופש ומרגוע לנפש. 

ביום חמישי ממשיכים לפורטוגל😃💖😃

הגענו לאגם גארדה....
אבל לפני שאכתוב על העתיד אני רוצה להקדיש מילות פרידה לקומו. קומו אהובתי,עיר ציורית בין מים לשמיים רומנטית ומעניינת שזכורה לי עוד מימי נעורי. 
לפני כ 20 שנה בעודני עלמה צעירה אחרי צבא נסענו אלי (אבי המאמץ) אמא שלי, אחותי הדר ואני לצפון איטליה. היו אלה ימים שתכננו טיולים עם מפות. ברגע שהתכנון החל להרקם אלי היה קונה מפות ומסתובב איתם במשך שבועות לתכנון הטיול. היינו נפגשים לארוחת צהרים, אלי היה פורס את המפות והיינו יושבים יחד על התכנון. הוא תמיד היה בוחר בדרכים היפות והמפותלות, כבישים מהירים לא עניינו אותו, הוא תמיד אמר "צריך להנות מהדרך..." הייתי אז צעירה ולא היה אכפת לי איך נוסעים אלה החוויה של הנסיעה...
אני זוכרת את הנסיעה ממילאנו לקומו הדרך הייתה הררית ומפותלת וכבר נהיה מאוחר... 
אלי כהרגלו מעולם לא הזמין מקום מראש כי רצה להיות חופשי ולבחור מה שמתאים לו... עברנו ממלון למלון ולא מצאנו מקום לינה... 
זה היה טרם עידן האינטרנט...
המשכנו לנסוע עד לוגאנו ושם מצאנו מלון יוקרתי על האגם. ירדנו לאכול במסעדה של המלון. המלצרים היו מעונבים ואלי ירד עם הסנדלים.. כזה הוא היה צנוע, עם מזג טוב ומעולם לא התלונן.. 
רקדנו יחד ולס והיה ערב נעים למרות הדרך המתישה...
אני מסתכלת על בנותי והרבה פעמים רואה את עצמי, כמה אהבתי להיות מובלת, להרגיש את הביטחון ללכת אחרי מישהו שמסדר הכל, שמשרה עלי הרגשה שהכל יהיה בסדר. כבר כמה פעמים בטיול אני מנסה להבין מבנותי מה הן רוצות? לראות, לעשות? ומחפשת בעינהן את הסקרנות שיש לי היום...  והיום בעידן האינטרנט הכל כל כך זמין והפאסיביות הזו משגעת אותי... 
האינסטינקט הראשוני הוא להתאכזב "הגענו עד לכאן ואתן לא רוצות לעשות/לראות כלום???" 
אך במחשבה שניה נזכרתי בשלווה שלי כנערה... הן לא מתנגדות, תמיד משתפות פעולה ואולי זה מספיק. אולי אני צריכה להתענג על הרגע הזה שהן סומכות עלינו, נהנות מהשהייה המשפחתית ומוכנות ללכת איתנו לכל מקום.
אז היינו בקומו כמעט שבוע. העיירה שישנו בה צפתה לאגם והנוף היה מקסים. למרות זאת עדיף לישון בעיר עצמה כי העליה והירידה ברכבל מסורבלת. 
היה תענוג לקום כל בוקר ולשתות קפה בנוף משגע ולהסתובב בעיר. מכיוון שידעתי שג'ורג' קלוני קנה שם וילה לא הפסקתי לחפש אותו😆 זה הפך להיות הבדיחה המשפחתית, לחפש את קולני שמציע לי נספרסו והכל כמובן במבטא איטלקי😆 
בימים הבאים שחף עבד והחלטנו לעבור דירה לתוך העיר העתיקה. מדהים איך שיום מעבר, קרוב ככל שיהיה דורש התאקלמות מחדש. אומנם רק ירדנו בהר אבל זה גרם לנו לרצות להשאר בחדר וללמוד את הסביבה שוב.
טיילנו בעיר העתיקה רגלית סביב האגם. הנוף עוצר נשימה, המון אנשים עושים ספורט מסוגים שונים ובקצה השביל יש וילה ענקית עם גן יפיפה ובריכה.... 
בערב בילינו עם משפחה מקסימה שהכרנו. 
להכיר עוד משפחה ישראלית בטיול משלים בדיוק את החלק החברתי החסר של הילדים. מדהים איך ילדים יודעים להתאים את עצמם ולהשתלב. וגם לנו המבוגרים כיף שיש עם מי להעביר את החוויות. במרכז העיר יש מסעדה שמגישה פוקי, שזה מן סושי מפורק ממש טעים. האכילה של פסטות ופיצות מרובות עשו מאוד לא טוב למאיה שרגישה לחלב וגם כמות הלחם הלבן גרמה לה למגרנות כך שהיינו חייבים לשנות את התזונה באופן משמעותי והפוקי זה פתרון טוב. בבית הפסקנו לקנות לחמים ואני מתפנקים בסטקים כמעט כל יום. 
לפני יומיים קבלנו את ההודעה שפורטוגל סגרה את שעריה לישראלים. התוכנית שלנו הייתה להגיע מאיטליה לפורטוגל בטיסה וההודעה הזו שנתה את כל התוכניות. הדבר שהכי קשה לי בתקופת הקורונה היא המסורבלות של התכנון. אין בטחון שמה שכתוב או מה שאומרים אכן קורה על אף שיש כביכול מידע זמין יש הצפה וקשה להבין מה באמת נכון...
ניסינו למצוא פתרונות אחרים... אולי דרך היבשה כי המעברים באירופה פתוחים אבל זה נראה מאתגר במיוחד ולבסוף החלטנו להמתין שבועיים באיטליה ואז נמשיך לפורטוגל.
אני בכלל לא מבינה איך המדינה המחוסנת ביותר היא גם מדינה אדומה🙄
אז החלטנו להשאר באיטליה עד שיעבורו שבועיים.  ברגע שהבנו שיש עוד כשבוע עד הטיסה החלטנו לנסוע לורונה. 
ורונה עיר מקסימה, העיר של רומיאו ויוליה, סמטאות, חנויות יוקרה, ארנה מרשימה והמרפסת המדוברת של יוליה שהתור אליה נמשך עד חצי הרחוב... 
הכיף באיטליה ובערים אירופאיות זה שהכל יפה ואסטטי. הרחובות נקיים, כיכרות, המון ירוק פרחים בכל פינה...
נהננו לטייל בעיר והיום רצינו ללכת לגארדלנד שזה פארק שעשועים מהגדולים באירופה. מכיוון שאנחנו עם תחבורה ציבורית הסתבכנו לגמרי עם הבדיקות, זמני הרכבות והאוטובוסים ומסתבר שצריך להזמין מקום כמה ימים לפני אפילו לשיט בסירה..
ההתארגנות המסורבלת ביאסה את היום וזה הביא אותי לתובנה משמעותית ומצערת... 
אנחנו לא זורמים, כנראה אין לנו את היכולת הזו, אנחנו לא נהנים אם דברים לא מסתדרים או מתקתקים, קשה לנו להנות מהדרך אם לא ממשנו את המטרה. התובנה הזו מערערת את כל יצאתינו למסע. בגלל הקורונה רצינו להתנתק ולזרום עם המצב אבל זה לא נותן לנו שקט נפשי, השהייה בלי הצבת יעדים קשה לנו. אנחנו לא יכולים לטעות ברכבת ולהגיד "לא נורא הכל חוויה זכינו לראות משהו אחר במקום..." אנחנו לא אוהבים לטעות וזה משפיע לנו על המצב רוח. אין ספק שהנתנהלות בתחבורה ציבורית דורשת הרבה יותר תכנון אך היא גם משמעותית יותר זולה.. 
אחרי היום שבסוף לא הגענו לגארדלנד ובמקום טיולנו ב"פסקיירה דל גארדה" שהיא עיר מהממת על גדות האגם חזרנו הביתה מלאי מוטיבציה לתכנן. התישבנו עם המחשבים שחף, שני ואני ותכננו את הימים הקרובים, החלטנו לשכור רכב, החלפנו מועד לגארדלנד, קבענו בדיקות קורונה והזמנו טיסה ביום חמישי לפורטוגל. היינו יעילים וחזרנו להיות אנחנו. יעילים, מתוכננים ולחלוטין לא זורמים.😆

את הבלוג הזה אני כותבת מעיירה בשם בריאנו, בה אנחנו מבלים בשעות האחרונות ומחכים לכלי רכב שיושיע אותנו... 
הכל התחיל בבוקר קצת עקום שהילדים התקשו להתעורר ומכיוון שחזרנו מאוחר לא הספקנו ללכת למכולת ולכן לא היו לנו מצרכים לארוחת הבוקר ומכיוון שיום ראשון הכל היה סגור... 
אין ספק שזה היה תכנון לקוי... החלטנו לאכול בבית קפה בקומו. לקח לנו המון זמן להתארגן והגענו לקפה ישר לארוחת צהרים מוקדמת. שחף שתכנן סיור בין העיירות עם ספינה גילה שקצת מאוחר ועדיף לשנות תוכניות והוא הלך להתייעץ ב tourist information וחזר מלא תובנות והציע מסלול הליכה של שעה בהרים (שעה לכל כיוון) או סיור בעיירה שנראית כמו מבוך🥴
החלטתי לזרום, בימים ששחף איתנו אני מעדיפה שהוא יתכנן... 
שני התלהבה מהמבוך והחלטנו לנסוע לעיירה בריאנו באוטובוס. 
הגענו כעבור חצי שעה לעיירה די שוממת והתחלנו לטפס על ההר בסימטאות עד שהגענו לאין כניסה. אישה נחמדה שהייתה בדיוק במרפסת סיפרה שלפני כחודש הייתה רעידת אדמה וכל הגשרים נהרסו😨
ירדנו בזריזות למטה די מפוחדים והמשכנו לטייל אבל לא מצאנו שום דבר מעניין למעט נוף מהמם שנשקף מכל מקום. 
החלטנו לחזור לקומו אבל אז התברר שאין אוטובוסים ביום ראשון והסירה היחידה איתה ניתן לחזור לקומו היא רק בשעה 18.00 (השעה הייתה 15.00).:
מתוך תסכול התחלנו לצחוק... 
ניסינו להתיישב בבית קפה או מסעדה אבל הכל נפתח רק ב 17.00...
התחלנו לחפש המלצות על המקום בגוגל ומסתבר שכנראה רק אנחנו קבלנו המלצה על העירה שכחת האל...😆 
ראינו אמבולנס והצענו שמאיה תתעלף ונקבל פינוי😆
שני לא הפסיקה לשיר ולהעלות את המורל ולמזלנו חיכינו מספיק זמן עד שהבית קפה נפתח😆
ירדנו לסירה במתח האם היא תגיע ולמזלינו הגיע סירונת שבעלות סמלית של 27 יורו הסכימה לקחת אותנו הביתה.. 
אלה חלק מחוויית הטיול, כשיוצאים לטיול אנו לומדים ומשמשים דוגמא על דרכי התמודדות. תושיה, אוירה טובה, צחוק ואופטימיות הם חלק מהתכונות שהייתי רוצה להעביר לילדי ואני מאמינה שאין דרך טובה יותר מדוגמא אישית. גם אם דברים משתבשים זה חלק מהחיים וכל עוד הכל נגמר טוב זה בגדר חוויה😃
בסירה פגשנו עוד משפחה ישראלית שברחה מהקורונה בישראל. שמחתי לראות שאנחנו לא המשוגעים היחידים ויש עוד אנשים שמרגישים כמוני שהכפייה והלחץ משפיעים על חייהם באופן שהם מעדיפים לחיות בנחת. ומשפחה שעשתה רילוקיישן לאיטליה. את הערב העברנו בארוחת ערב משותפת עם שתי המשפחות שפגשנו בסירה והיה ערב מוצלח ליום מתיש. 
אתמול היה יום מצויין. הפלגנו לעיירה מקסימה בשם בלג'יו שהיא עיר ציורית עם נוף מקסים, מסעדות טובות , חנויות קטנות עם חפצי אומנות, אבנים משתלבות ומדשאות.  היה בכיף אפשר להעביר שם יום שלם. שחף רצה שנגיע לעיירה נוספת כדי להכנס לוילה ייחודית כמו מוזיאון שנקראת וילה קרלוטה אבל בגלל שהגענו מאוחר לא היה משתלם להכנס. בערב טיילנו בקומו שהיא עיר תוססת ומרשימה עם חיי לילה סוערים והיה כיף להסתובב ברחובותיה.
מחר שחף עובד ואנחנו נבלה בנחת את היום ברחבי העיר. הדירה שלקחנו היא עד יום שלישי ואולי נאריך את השהות בקומו ונחפש דירה חלופית בתוך העיר.
אני עוקבת אחרי ההתרחשויות בארץ וגם מפוצצת בווטסאפים של הכיתות של הילדים ואני כל כך שמחה להיות רחוקה מהמהומה, המתווים הלא ברורים וההנחיות המשתנות כל רגע. היחידה שאני מודאגת ממנה זו שני שכבר בכיתה יא ותאלץ לעשות מאמצים כדי לא להפסיד. כל השאר יהיו מעודכנים עם משימות, ספרים דיגיטלים ולמידה מרחוק. אומנם רון יפספס את הימים הראשונים של כיתה א אבל אין ספק שהוא יצא נשכר משהייה המשפחתית יחד. כפי שאני מאמינה הנפש היא הבסיס לכל ההתפתחות הרגשית והשכלית ולכן אני שמחה שאנו פה ברוגע ושלווה כדי לתת מנוח לנפש וכל השאר יגיע. חצי חינוך ביתי😃.
נמשיך לעדכן בקרוב❤️

אז איך היה במילאנו... 
נתחיל שכשיצאנו מהארץ לא התכוונו להגיע למדינה כל כך יקרה. אני יודעת שכולם התרשמו מהשדרוג שעשינו בין פולין לאיטליה אבל אני לא בטוחה שאני באמת מרגישה כך... 
כשאנחנו בנסיעה משפחתית אני אוהבת ללכת למקומות זולים ובעיקר להרגיש משוחררת פיזית מנטלית וגם כלכלית... 
פיזית אני מרגישה שחרור בשניה שהגעתי לשדה התעופה
מנטלית לוקח לי כמה ימים כדי להשכיח את כל המשימות, האחריות והמטלות היומיומיות.
וכלכלית חשוב לי לתת חופש לי ולילדי לשבת בבתי קפה ומסעדות בלי הגבלה , לעשות קניות ולא לעשות תכנון כלכלי כל יום. 
אני מרגישה שבטיולים שלנו ילדי זוכים לאמא אחרת. אמא שנמצאת רק איתם, מחוייבת, שמחה, משוחררת ועוד יותר אני אוהבת להסתכל עליהם מקרוב. לראות את האינטראקציה ביניהם,הדאגה, החברות, האופציות והצחוק ששמור רק למשפחה שלנו.
משנה לשנה תפיסת המרחב, האומץ  והרצונות האינדיבידואלים של כל אחד מהם משתנים. 
ההתייחסות שלהם לכסף, השימוש באנגלית שהופכת להיות יותר שימושית ומשוחררת ושכל אחד מגיע עם תוכנית משלו בהתאם למקום ושהם כבר לא הולכים רק אחרינו. ההתבוננות הזו ממלאה אותי באושר וגאוה. היכולת שלנו כמשפחה להיות סתגלנים ומכילים אחד כלפי השני היא אינה מובנת מאליה ואני מרגישה שאני הרבה יותר פתוחה ומפיצה אהבה. 
מכיוון ששחף נאלץ לעבוד בימים האחרונים ביליתי לבד עם הילדים. הלכנו ל domo והסתובבנו בקתדרלה הגותית. הסתובבנו בבירת האופנה ונכנסנו לחנויות הנחשקות והבלתי ניתנות למימוש. שני נהנתה כל רגע והגיעה למסקנה שהיא חייבת להיות עשירה כדי שתוכל לעשות שופינג אמיתי. מאיה הייתה לחוצה וחרדה שאם נמשיך להיות במילאנו נהיה עניים כי הכל ממש יקר😆
ואת אלה ורון נאלצתי לשחד בממתקים ומשחקים כדי שיהיו סבלניים לטיול הבוגר הזה. 
לצערי ניתן להכנס למקומות סגורים רק עם תו ירוק או בדיקה מ 24 השעות האחרונות אז לא יכולנו להכנס לכל הכנסיות והמוזאונים אבל בהחלט הספיקה לנו האווירה המהפנטת של המקום. בערב יצאנו אני ושחף שוב ל domo ישבנו בבית קפה באחד המגדלים מול ה domo ויכולנו לראות את הכנסיה ממש מקרוב.
בבקרים אני ושחף מנצלים את הזמן לקפה זוגי לפני שהילדים מתעוררים, זה מספק לנו זמן קסום לתכנון היום ולשקט שלנו.
ביום השני שחף המשיך לעבוד ואנחנו יצאנו לפי התכנון של שני ומאיה לכיוון הנהר. התחבורה הציבורית ברכבת התחתית כל כך נוחה שזה מאפשר עצמאות. 
שני ומאיה לקחו אותנו לאזור התעלות שנקרא Porat Genova. שם לקחנו קורקינט חשמלי ונסענו לאורך הנהר. היתה אוירה מדהימה והאזור מאוד מיוחד ביחס לנוף העירוני והתירותי של מילאנו. עצרנו שם במאפיה שכל המאפים שלה עשויים מאורז, משהו שיותר דומה לקובה ועם מילוים שונים, אנחנו בחרנו עם הבשר והיה ממש טעים. אחד הדברים שממש מאכזבים את מאיה זה שיש המון חנויות ספרים שהם בעיקר קומיקס ומנגה שהיא ממש אוהבת, אבל כל הספרים באיטלקית והיא משוועת לספרים כאלה באנגלית... 
אחר הצהרים שחף לקח את אלה לאיצטדיון כדורגל סאנסירו ואני ושני הלכנו לשופינג לפי בקשתה ברחוב בואנוס איירס. אין ספק שלהיות עם ילדים בוגרים עם רצונות שונים זה הרבה יותר מורכב. לפעמים אני מתגעגעת לימים שהם היו קטנים ושהכל היה מתאים לכולם....
ביום שישי החלטנו לקחת רכבת לכיוון צפון איטליה ואגם קומו. הנסיעה ברכבת ארכה כשעה והגענו לעיר מדהימה שנמצאת על אגם קומו. לקחנו דירה באזור ההררי בעיירה brunate שצריך להגיע אליה ברכבל. הדרך בין הרכבת לרכבל הייתה מעייפת עם המזוודות במיוחד שמזוודה אחת נשברה ונאלצנו להסיע את המזוודה על הסקייטבורד של אלה🤣
אחר הצהריים עשינו סיור בעיירה והתגלה לנו נוף מדהים! 
מחר מתוכננים לסיור במעבורת בין העיירות השונות. משערת שנהיה באזור 4 ימים ומשם נראה לאן נמשיך😃

אז מה הביא אותנו לצאת למסע דווקא בתקופה מאתגרת של קורונה?

השנה וחצי האחרונות היו מאוד מאתגרות. סגרים, טילים, ובעיקר שיסוי….

ימין מול שמאל

ערבים מול יהודים

חרדים מול חילונים

ספרדים מול אשכנזים

ועכשיו… מחוסנים נגד לא מחוסנים…

במהלך השנתיים האחרונות נתקלתי במצב מאוד מאתגר שעימת אותי בין היותי יפעת אדם פרטי לבין יפעת אשת חינוך וחלק ממוסד ממשלתי. במהלך השנה וחצי האחרונות המצאתי את עצמי מחדש כמה פעמים, גם כמחנכת וגם כמנהלת. לאורך כל התקופה דאגנו לילדים בהתאם למגבלות.  זום, מפגשים רגשיים, תקשורת בלתי פורמאלית, יוזמות, העשרה, למידה בקפסולות, יצירתיות בגיוס כוח אדם ומציאת מקום פיזי, למידה במרחבים עירוניים, לוגיסטיקה מורכבת המשתנה כל הזמן ולמרות כל זאת הרגשתי שהמערכת והציבור אינו  מעריך מספיק. ההורים דברו בזלזול ובביקורת בכל אמצעי התקשורת, הוטל ספק במקצועיות וביכולת שלנו להוביל את ילדי ישראל במצב של משבר והרגשתי שהחינוך לא מוצא את דרכו. כמובן שגם לי הייתה ביקורת ויש דברים רבים שהייתי רוצה שיהיו אחרת אך כל הסיטואציה הייתה מאתגרת ובהחלט אני חושבת שנעשו דברים נפלאים וזו הייתה גם הזדמנות לגמישות ולשיפור משמעותי של ההוראה והחינוך. כיתות קטנות, קשר בינאישי מחנך-תלמיד, יצירתיות בלמידה מגוונת ומעשית, למידה בחוץ ובטבע…

במקביל להיותי אשת חינוך ראיתי את השלכות המצב על ילדי הפרטיים. שבירת השגרה, חוסר הרצון ללמוד בזום, וההתבודדות החברתית השפיעה מאוד על נפשם הרכה ובעיקר במיומנויות החברתיות והלימודיות שמתפתחות בעיקר בגילאים אלה.

אומנם כל אחד מהם גילה יכולות שללא קורונה כנראה לא היו נחשפות מעולם כמו אומנות, יוזמה, יכולות של למידה עצמאית, אחריות. איני יכולה לומר אם יש יותר יתרונות או חסרונות למצב הבלתי טבעי שאנו נמצאים היום.

בעקבות המצב המורכב בעבודה החלטתי לקחת חלת ושכנעתי את שחף בעלי היקר לשתף פעולה. הרגשתי שעם כל התווים הירוקים, הלחצים וההגבלות שניתנו לנו אני חווה פגיעה משמעותית בחופש התנועה ובנפש שלי ושל ילדי. חוסר הוודאות המתמשך נתן אותותיו בכל פינה בחיי, הפחד מהבידוד, חוסר היכולת לתכנן ושחיי כבולים היה חלק משמעותי בהחלטה. וההתלבטות של הגורמים הממשלתיים  אם שנת הלימודים תתחיל ובאיזה אופן בשילוב החגים שקרבים ובאים זרז את ההחלטה התקבלה.

הייתי חייבת אויר, לראות איך חיים במדינות אחרות במצב המורכב הזה ולתת למשפחתי אופק לתקווה ושמחה. לשמחתי שחף יכול לעבוד מרחוק והחלטנו שאנחנו רוצים לצאת למסע.

בתחילה היה נראה שזה בלתי אפשרי ומסובך טכנית לצאת מהמדינה. המון טפסים ומידע שצריך לבדוק. מה צריך כדי לצאת מישראל ואלו אישורים צריך ביעד הבא.

הבנתי שצריך לעשות החלטות מהירות וגמישות. כי המתווים משתנים מרגע לרגע. החלטנו לקנות כרטיס טיסה one way כדי לשמור על גמישות מירבית ולמרות כל ההכנות – היה מאתגר.

בתחילה החלטנו לטוס לפולין-קרקוב כי זה יעד זול שלא מצריך בידוד למחוסנים וללא מחוסנים וקרוב למדינות נוספות . הזמנו כרטיסים וקבענו תאריך. יומיים לפני ב 11 בלילה אנחנו בודקים שוב את הטיסות וההגבלות ומסתבר שהמתווה השתנה ועכשיו פולין דורשת בידוד של שבוע ללא מחוסנים. בהינתן שיש לנו ילדים בגילאים שונים היה ברור שחייבים שינוי.

ניסינו לחשוב על יעדים אחרים אך לא היו טיסות באותו מועד ואם היינו דוחים אפילו ביום, בדיקות pcr לא היו תקפות.

הבנו שהכרטיסים לפולין כנראה לא יממשו ונאלץ לקנות כרטיסים חדשים ליעד אחר. הטיסה היחידה בתאריך הנתון והמחיר סביר ללא בידוד הייתה מילאנו-איטליה (שדרוג רציני מפולין😉).

כדי לא להסתכן שוב החלטנו לא לקנות כרטיסים עד תוצאות הבדיקה. קבלנו תוצאות לכולם חוץ מאנוכי כשהטיסה ממריאה ב 11 בבוקר למחרת. ב 12 בלילה הבדיקה עדיין לא הגיעה והחלטנו לנסוע לשדה התעופה ולערוך בדיקה מהירה עם תוצאות תוך 4 שעות. בעודי עומדת בתור לבדיקה קבלתי את התוצאות מהבוקר-שלילית! אפשר להזמין כרטיס!

בשעה 2 בלילה הזמנו כרטיס למילאנו לטיסה של 11 בבוקר. גמישות ותעוזה כבר אמרנו???

שחף היה לחוץ והיה בטוח שמשהו השתבש אבל לשמחתינו וקצת הפתעתנו הכל עבר חלק גם ביציאה מהארץ וגם במילאנו.

הגענו רעבים ועייפים.

את מקום הלינה הזמנו כשהיינו בשדה  התעופה.

היה חשוב לנו לבדוק מה הגבלות  הקורונה באיטליה. אז מסתבר שיש חובת עטית מסכה רק במקומות סגורים ויש לשמור מרחק אחד מהשני. בשדה היה מוזר לראות אנשים עומדים בתור במרחק של שני מטר אחד מהשני בצורה כל כך מסודרת בלי שאף אחד בדק או ביקש באופן מיוחד. והחלק הכי חשוב… כל השאר פתוח כרגיל!

אז מה בתוכנית?

העקרונות המנחים הם:

תכנון תמיד רק יומיים שלושה קדימה

שחף צריך להמשיך לעבוד בחלק מהימים.

החלטות משותפות

תקציב ידוע מראש

וכמה שיותר להנות💖

לאחר שיטוט באינטרנט הכיוון הכללי הוא קצת מילאנו, אגם גרדה, אגם קומו, לוגנו וונציה.  כנראה נעבור בין המקומות בתחבורה ציבורית ובעיקר רכבות. לפי הבנתי התחבורה הציבורית מאוד מפותחת וניתן להגיע לכל מקום ברכבת. שווה את הנסיון.

העיקר שאנחנו בחופשה!

מחר סיור במילאנו. יהיה כיף❤️

להמשיך לקרוא קורונה- בעקבות המדינות הצהובות

מזל שהגענו לורנה… מיד שהגענו התאהבתי… בטיילת הרחבה, בבניה הנמוכה גם של המלונות, באוירה של בתי הקפה והמסעדות על החוף… בנוסף התגוררנו בבית דירות עם נוף משגע לים. אם לא היינו נוסעים לורנה הייתי בהרגשה שחופי בולגריה כולם בורגוס/אילת.בערב הראשון התמקמנו וירדנו לטיילת, בתי הקפה השוקקים, רחש גלי הים החנויות עם בגדי החוף… הכל היה לטעמי. וראיתי שגם הילדים מרגישים כמוני. כולם עשו את הטרמפולינות, אכלנו פיצה גרועה באחד מבתי הקפה וכולם היו מאושרים.לצערי קמנו לבוקר סגרירי וחששתי שהדמיון שלי מתפוגג ובמקום לשבת על החוף ולהתחרדן בשמש אמצא את עצמי עטופה במעיל בחדר… אך לשמחתי מזג האויר השתפר בהמשך היום. בגלל שאנו הולכים לישון מאוד מאוחר הילדים מתקשים להתעורר אז אני ושחף מנסים לנצל את הזמן לקפה אינטימי של בוקר ומתגנבים לקפה למטה בזמן שכולם עדיין ישנים.הקטע שממש מוזר בבולגריה זה שאין להם ארוחות בוקר ולפני השעה 12 הם מגישים רק קפה ובמקומות מיוחדים מאוד ניתן למצוא גם מאפים. מזל שעד שאנחנו מתארגנים לצאת מהבית כבר צהרים והילדות יכולות להרשות לעצמן לפתוח את הבוקר עם המבורגר או נקניקיה…ירדנו לחוף המהמם ולשמחתי אף אחד לא קיטר, כולם היו מאושרים מההחלטה, רון שיחק בחול שהוא כל-כך אוהב, כולם נכנסו לים חוץ ממני שממש קשה לי עם מי ים אבל לפחות לבשתי את בביקיני החדש שקניתי בדקטלון. זה מאורע מיוחד כי לא לבשתי ביקיני מאז הניתוח בתאילנד שהיה לפני 15 שנה. החלטתי שאני חייבת להתגבר על הבושה וחוסר הנוחות בשביל בנותי, איך הן ירגישו טוב עם גופן אם יראו שאני מתביישת או לא מרגישה נוח. אז החלטתי להתאמץ ולהתגאות במה שיש.המחירים בורנה תואמים לעיירת נופש עלות המזון יקרה, הם גובים יותר מ30 לבה לכיסאות ושמשיות על הים, שחף ששותה בדר"כ אספרסו כפול משלם כאילו הזמין פעמיים קפה… החלק הזה די מבאס אך הוא שולי לעומת האווירה ותמיד אפשר לחסוך אם מחליטים לאכול בדוכנים במקום במסעדה. יש להם שם קרפ ענק וטעים במיוחד ומשולשי פיצה ענקיים עם כל התוספות שרק אפשר לחלום עליהם. בערב השני הגענו לאזור בטיילת שבו יש מיני לונה פארק עם גלגל ענק, מכוניות מתנגשות, עשרות דוכנים עם חיקויים איכותיים של מותגים ובעיקר אוירה של מסיבה אחת גדולה. שחף לא אהב את הצפיפות אבל בשבילי הצפיפות, המוזיקה, והאורות הצבעוניים משרים אוירה של שמחה. הוא גם היה מתוח מהפחד מכייסים דבר שאותי לא מטריד בכלל, אף פעם… אני תמיד חושבת שהפחד שמשהו רע יקרה פוגע בהנאה והסיכוי שהוא יקרה כל כך קטן כך שאני מעדיפה לא לפחד ואם יקרה נתמודד… כמובן שלפעול במשנה זהירות ולא לקחת איתי את הדברים שחשובים לי באמת… סיכון מושכל…יום למחרת היינו צריכים כבר לצאת לכיוון סופיה ולהחזיר את הרכב. התכנון היה לעבור במוזאון הפתוח ומשם להמשיך אך בגלל קוצר הזמן וכניסתינו לסוף שבוע נאלצנו להגיע עד 6 בערב ובכל זאת יש נסיעה של 6 שעות…. אז נסענו כמעט רצוף… נסיעה באמת מתישה ולילדים כבר נהיתה צורה של מסך ונטפליקס בעיקר. בטיול הזה לא הצלחתי להגיע לאיזון עם השליטה של הילדים במסכים. אומנם כשאנחנו בפעילות או באוכל הם באמת שמים את הטלפונים בצד, אך מכיוון שיש הרבה זמן נסיעות וזמן בית יוצא שהם המון במסכים כולל הקטנים ורון. כשאנו חוזרים לחדר לרוב מאוחר, אני נרדמת די מהר ומסתבר שהגדולות ממשיכות בטלפונים עד השעות הקטנות של הלילה. נראה לי שקצת איבדתי שליטה… שחף מקבל את זה הרבה יותר קל ממני, הרי הוא מכור בעצמו… ובכל רגע שיש הוא משחק או קורא איזה כתבה גם כשאנחנו נמצאים עם הילדים. קשה לו רק להסתכל עליהם בלי לעשות כלום אז יכול להיות שבגלל זה הוא כל כך מבין אותם. בשבילי החוסר תקשורת שכל אחד שקוע בעצמו מאוד מפריע לי ואני חושבת שחשוב לדעת להשתעמם לפעמים ולבהות במישהו שנהנה זה בסדר גמור…היום נסענו למוזיאון המדע לילדים בסופיה, המקום מקסים ומאוד ידידותי ומעניין. זו הפעם הראשונה שהיינו במשהו שהוא מיוחד בשביל אלה ורון. רון זרח וממש לא רצה ללכת, הרגשתי שהמשחק כל כך חסר לו, כבר אמרתי שהוא היה מושפע מהגדולות ולכן היה די הרבה במסכים כך בשבילו במיוחד זה היה תענוג גדול⁦❤️⁩ משם המשכנו לקניות בדקטלון, אומנם היינו בדקטלון בורנה אך בסופיה הוא הרבה יותר גדול ומשתלם. מצאנו נעלי ספורט מצויינות לכולם כולל נעלי כדורעף לשחף, נעלי כדורסל למאיה ונעלי כדורגל לאלה ונעלי סניקרס לי ולרון, כל הקנייה הסתכמה ב 500 שח… ממש שווה!!!משם המשכנו ברגל כ 20 דקות לקניון רינג ונתנו לילדים לקפץ קצת בטרמפולינות, שהיו הרבה פחות טובות מהארץ…למאיה יש יום הולדת ב 20.8 אז החלטנו לחגוג לה כל יום עד שיגיע תאריך יום ההולדת, ביום הראשון זה היה במסעדת happy המצוינת בסופיה, ובקניון קינחנו בפיצת שוקולד.את יומנו האחרון בסופיה סיימנו ב free tour של אוכל מקומי, הסיור היה מצויין וסיפר על ההשפעות של ההיסטוריה על האוכל המקומי, ביקרנו בבר יינות, מרתף אוכל מקומי, מסעדה טבעונית, חווינו את היוגורט שכל כך מפורסם כאן, היה מעניין ומעשיר מאוד. כדי שלא יהיה לנו חסך בערב ביקרנו בקניון פרדייס, קנינו מזוודה כדי שיהיה מקום לכל הקניות וחזרנו לחדר להתארגן…תמיד היום האחרון לחוץ יותר, וכולם מרגישים שהם רוצים לחזור כבר… האווירה נהיית של חוסר סבלנות ולאט לאט מתחילים להתחבר חזרה הביתה, יוצרים קשר עם חברים מהבית, מעדכנים יומנים, מתחילים סידורים…הטיסה הייתה אמורה להיות ב 6 בבוקר כך שהיינו אמורים לקום בשתיים וחצי כדי להיות בשדה בשלוש… אני ושחף לא ישנו כל הלילה מהפחד שנפספס את הטיסה, וגם את הילדים היה קשה להעיר… לצערנו ברגע האחרון היה עיכוב של 3 וחצי שעות בטיסה, כך שעדיין לא המראנו ואנחנו הרוגים מעייפות…אז כמה מילים לסיכום הטיול:הכי כיף להיות כולנו יחד, החוסר נפרדות נותן זמן להקשבה, לשיחות ולהרבה אהבה והתקרבות💓💓💓הילדות הגדולות שלי ממש גדולות וזקוקות ליותר אקסטרים מה שאומר שאולי אנו זקוקים לפיצול מידי פעם כדי שיממשו את הרצונות שלהן.היחס בין הנסיעות לאטרקציות היה צריך להיות קטן יותר. היו מקומות שהנסיעה אליהם הייתה ארוכה מידי כמו לרודולפי ולבנסקו והפעילויות שם היו מעטות מידי יחסית לנסיעה.המסכים זה בעיה אמיתית שצריך לחשוב מראש על החוקים לגביהם. אומנם החוקים נבנו תוך כדי אך אולי היינו יכולים להיות יעילים יותר אם היינו חושבים על כך מראש.אני מוקירה תודה על ההזדמנות שניתנה לנו לנסוע כל שנה, לחגוג בת מצווה למאיה ולהיות יחד זמן כה משמעותי. אני חושבת שהרווח הנפשי ומצבור החוויות המשותפות שווה כל מחיר שבעולם. זכיתי בבעל תומך, שאפשר לכיף איתו, לסמוך עליו ושהוא שותף אמיתי ובילדים רגישים חכמים ואכפתיים זה לזה. היחס שלהם אחד לשני ,האכפתיות והאחדות ביניהם ריגשו אותי מאוד בטיול הזה.מאחלת לנו עוד הרבה טיולים, חוויות אוהבות משותפות גם בשנה הבאה🥰