מחבר יפעת צאיג

לאחר נסיעה של כ 3 שעות הגענו לבורגס. אמרו לי בעבר שבורגוס היא כמו אילת אך לא הבנתי באמת עד כמה…

ראשית נתחיל בכמות הישראלים שנמצאת כאן, אם בכל הטיול בקושי שמענו עברית פה העברית נמצאת בכל מקום…

העיר היא עיר חוף שבצמוד לחוף שוכנים בתי מלון ברצף. בין החוף למלונות יש טיילת ארוכה משופעת בדוכנים מסוגים שונים. מניסיון העבר למדנו שנמצאים במקום נופש כדאי לקחת מלון מפנק, אז ישנו במלון 4 כוכבים עם מגלשות מים וחצי פנסיון ובהחלט היה מפנק…

אבל כמו כל מלון מסוג זה היה צפוף עם מוזיקה בבריכה ומיליון פעילויות וזה היה כל כך שונה ממה שהורגלנו אליו עד כה בטיול. מצד אחד זה היה כיף ומצד שני שחף ומאיה כבר הכריזו שזה לא סוג טיול שמתאים להם והם קראו לזה טיול שמנים, אוכלים נחים🐄🦏🐘 ואכן כך היה…

ביום הראשון רבצנו במלון והלכנו לים. בערב יצאנו לטיילת שהרגישה ממש כמו אילת, עם דוכני גלידה, צמות, אטרקציות בסיסיות ובעיקר גם המחירים היו דומים לארץ…

ביום השני בילינו בפארק מים מעולה שנקרא פרדייס ב nessbar שהיו בו המון מגלשות ולשמחתינו התורים לא היו ארוכים כל כך. הבנות קפצו מגובה ממקפצה של 5 מטר. לפארק אסור להכניס אוכל ומבוגר נחשב מגובה של 130. אלה בגובה 132 ובהתחלה חשבנו לשלם עליה כמו ילד אך מכיוון שהיא רצתה להשתתף בכל המתקנים החשבנו אותה כמבוגר ואכן היא עשתה כמעט את כל המתקנים. בגלל משקלה הקל כאשר אלה עשתה את אחת המגלשות המפותלות במקום להמשיך עם הפיתול היא חזרה אחורה ונתקעה באמצע המגלשה. כמובן שהיא נלחצה אך גילתה תושיה רבה, זרקה מחוץ למגלשה את האבוב שהייתה בתוכו, טפסה מחוץ למגלשה וטיפסה על סולם שממנו ירדה לקרקע. שני ומאיה שצפו מלמעלה נלחצו מאוד אך לשמחתינו הכל הסתיים בשלום.

מדבריה של אלה: "היה כיף מאוד בפארק, מגלשה אחת הייתה כל כך מפותלת שהרגשנו כאילו מחרבנים אותנו..😆💩

המגלשות עם האבובים היו עם תור יותר ארוך אך התקדמו מהר מאוד, במגלשה התכלת והמפותלת שהייתה עם אבובים נתקעתי באמצע המגלשה בגלל משקלי הקל במקום להמשיך בעליה של המגלשה מצאתי את עצמי פתאום חוזרת אחורה ונתקעתי בשקע שבין הירידה לעליה, למזלי כשהצצתי מהמגלשה ראיתי סולם וירדתי בו. מרוב לחץ התחלתי לבכות ואחד האנשים ניגש אלי ושאל אותי באנגלית אם אני בסדר, והסברתי לו באנגלית מה קרה ושני ומאיה הגיעו , הרגיעו אותי וחיבקו אותי חזק ואפילו קבלתי מחמאה מאיש שדברתי אנגלית ממש טוב לגילי… אני ממליצה מאוד על הפארק מים ובעיקר על המגלשה הצבעונית שהיא הכי מפחידה".

חזרנו למלון עייפים אך מרוצים. יש בבורגוס עוד פארקי מים אך המחיר כניסה לכולנו עלה יותר מ 500 שח כך שהחלטנו שפארק אחד זה מספיק.

ביום האחרון שוב אכלנו, רבצנו, נרטבנו, נחנו.. ובערב יצאנו לכפר הדייגים, שני החליטה להשאר במלון. תמיד מצער אותי שלא כולם הולכים וכאשר אני משאירה ילד אחד בבית אני מרגישה כאילו השארתי חלק מהלב… אני מבינה את הצורך באיורור אבל זה לא חלק שקל לי וממש הצטערתי שהיא לא באה איתנו..

בכפר הדייגים יש אוירה של נופש, רואים את הים שנושק לעיר העתיקה עם מבנים שתחתיתם אבנים עתיקות והקומה השניה עשויה מעץ. הרחובות שוקקים במוזיקה ובמופעי רחוב, החנויות קטנות ונחמדות והמאיה קנתה בגד ים ואלה ומאיה קנו שרשראות עבודת יד עם שמן כתוב באורז, היה ערב מהנה…

אז מה אני אומרת על בורגוס? נחמד למי שאוהב סוג כזה של נופש… אני הייתי מעדיפה מקום יותר פשוט ורגוע. במיוחד שהרגשתי שהמתבגרות שלי לא ממש נהנות ומנצלות את כל פינוקי המלון. הבריכות היו קרות להן והן לא נצלו אותם מספיק, בים מאיה התלוננה על חול, במלון התלוננו על איכות ה WiFi שבאמת היה גרוע, האוכל היה כל כך שופע שבאיזשהו שלב כבר הייתה לי בחילה מכמות האוכל…

מזל שיש עוד ילד קטן שהכל טוב לו.. אוהב ים, אוהב בריכה, אוהב גן שעשועים רק לשבת באוכל הוא לא אוהב…

גם על הגיל של אלה עוד אפשר להתענג… אלה יזמה מחבואים עם אורחי המלון הישראלים. החמודה הזו תמיד מתחברת בקלות, יוזמת ויודעת להסתדר… תענוג⁦☺️

מכאן ממשיכים ליומיים בורנה, גם עיר חוף, לקחנו דירה על החוף מקווה שיהיה טוב, בטוח יהיה רגוע יותר ונאכל פחות שזה כבר טוב יותר…

יצאנו מרודולפי לכיוון פולדיב העירונית. שמחתי להגיע קצת לעיר אחרי הטבע המטורף אך המועט באנשים… מסתבר שאני יותר עירונית משחשבתי😉

בדרך החלטנו לעבור במקום שנקרא הגשרים המופלאים. אלה הם גשרים שנחצבו בסלע על ידי נחל. הנסיעה לגשרים עורכת כחצי שעה בכביש משובש אך כשמגיעים הגשרים והמערות שמתגלות מפתיעות מאוד, הן דורשות טיפוס והליכה בין אבנים בתוך נחל שזורם במנהרה ענקית.

האווירה בטבע כשמגיעים לנופים כאלה ורעש פכפוך המים משרה אוירה של רוגע. אז בילינו שם כשעה ורון טיפס והלך בקלילות בין האבנים בנחל תוך כדי ריכוז ושהוא ממלמל לעצמו את המשפט "לחשוב על כל צעד"…

באחת הדרכים שנסענו בתוך היערות, המכונית שלפנינו דרסה איילה… היא שכבה על הכביש לא יכלה לקום והייתה בחיים… הסתכלנו בה וחשנו חוסר אונים… מה עושים עכשיו? למי מתקשרים? ממי מבקשים עזרה? אומנם המכונית שלפנינו הייתה של מקומיים וקיוויתי שלהם הפתרונות אך הם לא דברו אנגלית כך שלא הבנו מה הם מתכוונים לעשות…

אם זה היה בארץ הייתי מתקשרת ל 106, בית החולים הוטרינרי, או לספארי. כשהיה לי קיפוד בחצר המרכז הוטרינרי של רמת השרון הגיע לפנות אותו לספארי אז במקרה כזה של חיית טבע כל כך אצילית…

לא הייתה ברירה ונסענו משם והנחנו למקומיים לטפל במקרה… אני מקווה שהם פעלו כראוי… אך האיילה המשיכה ללוות אותי במחשבותי גם כמה ימים אחרי…

ובאופן כללי חשבתי על חוסר האונים שלנו התיירים… מה אנחנו יודעים לעשות במקרה חרום? איך מתקשרים למשטרה? לאמבולנס? אומנם אני מעדיפה להדחיק את המחשבות הרעות אך בהחלט צריך לתת עליהן את הדעת…

משם המשכנו לפולדיב העיר השניה בגודלה בבולגריה שהיא בין הערים העתיקות ביותר באירופה, הוקמה לפני 8000 שנים ומיושבת ברציפות 6000 שנה.

שכרנו דירה ממש קרובה למידרחוב הראשי. העיר אירופאית עם מדרחוב הומה אדם, בתי קפה, מסעדות ואוירה טובה. זה עשה לי חשק מטורף לשופינג..

באופן כללי בולגריה לא מצטיינת באופנה שלה ומותגים מוכרים עולים כמעט כמו בארץ… אבל כבר נמאס לי לגמרי מהבגדים שהבאתי מהארץ..

אז מכיוון ששחף נאלץ ללכת לתקן את הרכב ניצלנו את ההזדמנות לקפוץ לג'מבו. ג'מבו זו חנות גדולה שיש בה הכל. בגדים, כלי בית, משחקים וכל מה שאפשר לחשוב עליו… החנות באמת מאוד זולה והבנות השתגעו לגמרי נהנו וקנו המון לבית הספר, לחדרים שלהן ואלה המיוחדת שלי קנתה סקייטורד שאיתו הסתובבה בכל המעברים בחנות. היינו שם 3 שעות….

חזרנו הביתה עייפים. קניות זה ממש מעייף… 🤭

בערב הלכנו לפארק צאר סימון שנמצא בסוף המדרחוב. הפארק מקסים עם אגם מואר, גני שעשועים והאטרקציה המרכזית- מזרקות מים היוצאות מהרצפה בהם הילדים יכלו להשתעשע. מזג האויר חם ומשחקי המים ליד האגם הם שילוב מנצח. בשעה 21:30 יש מופע של מוזיקה אור ומים באגם, מופע מקסים!

מדהים שברגע שהתחיל המופע הפסיקו לילדים את פעילות המים כדי שכולם יתרכזו במופע ורק אחרי שהסתיים ניתן היה להמשיך, זה חינוך לתרבות!

הדבר הלא תרבותי בכלל שמאוד מפריע בבולגריה הוא תרבות העישון. יש פה המון מעשנים ומותר לעשן בכל מקום כך שברוב המקומות די מסריח… מזל שיש טבע שמטהר את האויר . 🌳🌴🌲

אתמול עשינו סיור דרך free tour הסיור היה מרתק גם מבחינת הלמידה ההיסטורית של המקום וגם הוביל אותנו לעיר העתיקה שאין סיכוי שהיינו מגיעים אליה בעצמנו. העיר העתיקה משופעת באומנות, גרפיטי, בתי קפה ועסקים קטנים. באחד הרחובות מצאנו מספרה ושחף, אלה ורון הסתפרו. הבנות הגדולות די קיטרו בסיור, אולי זה בגלל שהן לא הבינו מספיק את ההסברים באנגלית אבל באופן כללי יש הרבה התנגדויות ואם לא מדובר בקניות, אוכל או אטרקציה שהיא אקסטרים אז פחות זורמים. אבל לעומת זאת כשכבר נמצאים בטיול או פעילות הן משתפות פעולה זאת אומרת שאולי הן רוצות בכל זאת שנחליט בשבילן.

משם המשכנו אני שני ומאיה לקניון, רק מהתוכנית לשופינג העיניים שלהם נצצו🤩 לשמחתינו מצאנו דברים לקנות והאושר היה בעיצומו.

היום ממשיכים לאזור בורגוס סאני ביץ', אזור תיירותי, של נופש וים. פתחנו את הבוקר בהליכה לשוק סופשבוע שהיה מאכזב מאוד…

נסיעה של כ- 3 שעות ובורגוס here we come!!!

מחכים מאוד לנופש בריכה וים!

לפני שיצאנו להרי רודולפי עשינו רפטינג בנהר הסטרומה שקרוב לבנסקו. הרפטינג היה מעולה, זו פעם ראשונה שאנו עושים רפטינג כמשפחה, עד עכשיו תמיד היה מישהו קטן מידי או שהייתי בהריון. עכשיו שהילדות גדלו הן מושכות אותנו לאקסטרים אך במקביל אנחנו מזדקנים ונהיים פחדנים יותר😎הרפטינג היה פעילות מרעננת, הנהר היה יחסית רגוע עם קטעים גועשים מעט יותר, המדריך היה נפלא ואפשר לנו לקפוץ לנהר לשחיה קלה, ואפילו לקפוץ מצוק ישר לנהר אלה ומאיה נצלו את ההזדמנות יחד עם שחף. שני רצתה לקפוץ גם ושחף עשה טעות בלשונו ואמר לה שהוא מעדיף שהיא לא תקפוץ… משם היה לנו קשה לצאת וחטפנו מבול האשמות שאנחנו לא סומכים עליה והכל בגלל שנה שעברה שהיא שברה את הרגל והיד… וכמה שאמרתי לה שאני מרשה לה ושאם היא באמת רוצה אף אחד לא יעצור בעדה… כלום לא עזר… הכעס נשאר בעינו…הרפטינג הייתה חוויה משחררת ומצחיקה שכל אחד נזרק למים בעיתו ורק אני נשארתי על הסירה כי רון שמר עלי…😃👍😃אני לא יודעת אם כל הבנים כאלה אך רון הוא מאהב אמיתי, דואג, שומר, ומעריץ שלי, כזה מאהב מעולם לא היה לי… וכשהוא אומר שומר הוא באמת שומר. כשהוא קפץ למים ואני נותרתי על הסירה הוא ווידא שאני בסדר, כשרצו לזרוק אותי למים הוא הגן עלי בגופו ועל מילות האהבה בכלל אין על מה לדבר… הלוואי וזה ישאר לנצח⁦❤️⁩משם חזרנו לבנסקו לאריזות לקראת יום המחרת שבו חיכתה לנו נסיעה של 3 שעות עד הרי רודולפי. הפעם החלטנו לא להזמין מקומות מראש כדי שנוכל לזרום עם הטיול ולהזמין רק בערב לפני שמגיעים. באופן מפתיע בבוקינג לא היו מקומות בדווין, לכן הזמננו בפומפורוב. מוזר כי זה ממש לא העונה וכשהגענו לאזור ראינו שכמעט הכל ריק. יכול להיות שהמקומות הקטנים והפסטורלים לא מופיעים בבוקינג ויכול להיות שפשוט היינו צריכים להגיע ולחפש מקום. בכל מקרה מצאנו מלון דירות בעיר שנקראת פופמפורוב, זהו אתר הסקי השני בגודלו בבולגריה, לא הייתי קוראת למקום עיר כי ממש אין כאן כלום… הנוף משגע אך אין כאן אף סממן של עיר ואני כבר התחלתי להתגעגע לעיר שוקקת…הבוקר יצאנו לטיול בלוע השטן ובמצפה טריגארד. הטיול היה מעולה! הדרך עצמה מהממת ביופיה. דרך מפותלת וצרה מוקפת בצוקי ענק מכוסים ביערות ממש חוויה אמיתית. הגענו לפתח המערה ומשם לקחנו ג'יפ שהביא אותנו לנקודת התצפית המרהיבה שנמצאת על צוק עם נוף משגע. הדרך בג'יפ הייתה כיפית במיוחד בשטח פראי. הצטלמנו ושהינו קצת בפסגה וירדנו חזרה ישירות ללוע השטן. המערה נמצאת בתוך ההר והטמפרטורה בה 7 מעלות. מיד שנכנסים מרגישים את הקור והאימה. בתוך המערה יש מפל שוצף שהרעש שלו בנוסף לחושך נותן הרגשה מפחידה ממש. כדי לצאת מהמערה צריך לטפס 288 מדרגות צרות ורטובות, על אך החשש ההתחלתי עמדנו בזה בגבורה והגענו לשמורת טבע שהובילה אותנו חזרה לנקודת היציאה. לצערנו כשרק הגענו ויצאנו מהרכב הדלת נפתחה בחוזקה כנראה בגלל הזוית שהרכב עמד בה וכנראה יצאה מהמסילה כך שלא יכולנו לפתוח אותה. דיברנו עם השכרת הרכב ונוכל לטפל בזה רק כשנגיע לפולדיב שזו העיר השניה בגודלה בבולגריה שכנראה נגיע אליה מחר. אני שונאת סידורים בטיול…לאחר בטיול בלוע השטן יצאנו לאכול ולטייל בשירוקה לאקה, עיירה ציורית שנמצאת ממש קרוב אלינו, בתיה בנויים בסגנון מיוחד עם גגות אבן וקומה שניה קצת בולטת, הימצאותה ליד הנהר נותנת אוירה מיוחדת במיוחד.מחר יוצאים לפעילות באזור ומשם לפולדיב, איזה כיף עיר!!! התגעגעתי!!!

כמה תובנות על התפתחות הטיולים…

אני זוכרת שעוד בגילאי ה 20 שלי כשיצאנו לטייל עם רכב היינו לוקחים מפות ענקיות , מסמנים עליהן את המסלול והייתה חלוקת תפקידים של נהג ונווט… אני זוכרת את העצבים של הנהג אם הנווט היה טועה בדרך והעצירות לניווט מחדש… זה היה כל כך מלא מתח ומתיש…

ב 5 השנים האחרונות שאנו מטיילים כל שנה עם הילדים חלה התפתחות מדהימה גם כן…. בהתחלה היינו עם gps ברכב באנגלית התפעול היה מסובך, לא היינו מודעים לטיב הכבישים ולפקקים, כל פעילות או מסעדה הייתה אקראית והיום בעידן האינטרנט החופשי עם וויז, Google maps , TripAdvisor הכל כל כך פשוט… שלא נדבר על הקבוצות בפייסבוק שתורמות מידע כל הזמן… איזה כיף שהתקדמנו כל כך!

אז כיוונו Google maps לכיוון שמונת הגשרים, הדרך מהממת, שדות של חמניות, הרים מיוערים ונוף מושלם. הטיול בשמונת הגשרים היה מאוד ידידותי, הגשרים עוברים מעל מפלים קטנים, המים צלולים, קרים ומוקפים בצוקים ואבנים ענקיות. והילדים נהנו לטפס ולשכשך את רגליהם במים.

ההתבגרות של הבנות מהממת אותי. השנה שני גילתה את החברות הטובה והכיף שיש להיות עם חברים, אני מרגישה שהיא מצפה ממני שאספק לה את אותו עניין, צחוק ואקטיביות אך לצערי אני כבר לא בת 14… אני זוכרת את עצמי שהייתי בגילה ואני כל כך מבינה אותה אך גם זוכרת את השקט שהיה לי תמיד בלהיות עם המשפחה ואת הקשר האמיץ עם אחיותי. קשר שהוא חזק עם היום בזכות התחושה הנפלאה והרגועה של להיות יחד. אני רואה את הקשר הזה גם בבנותי אך אולי זה לא הגיל שמעריכים את זה מספיק… אני בטוחה שזה עוד יקרה…

נסענו לבנסקו, עיירת סקי מוקפת הרים אך נותנת הרגשה שהגענו ל"גן סגור" הרבה חנויות סגורות, שומם בלילות ומאוד שקט…

אני גם קצת מרגישה עייפות מהטיול, האינטנסיביות אחרי שבוע מראה אותותיה ואני מרגישה צורך לנוח. אני מכירה את עצמי בטיולים מאין אלה, יש לי צורך במנוחה- לא לתכנן ולתת לספונטניות ולרצון הפנימי של העשייה לחזור אלי. לצערי אלה פערים שיש ביני לבין שחף, נראה לי שהוא מעולם לא מתעייף ורוצה לרוץ מפעילות לפעילות וגם שאני מאותתת לו על מנוחה הוא תוחם לי אותה בתכנון לדבר הבא. וכשאני מתכוונת למנוחה אני מתכוונת שלא לתכנן דבר וכשימאס לנוח אז נתכנן את הפעילות הבאה.. המנוחה היא במיינד לא בגוף.

בלילה ירד גשם וקמנו לבוקר אפרורי וגשום אז נחנו עד הצהריים ויצאנו מאוחר לשמורת הדובים המרקדים. למה מרקדים? זו שמורה שאספה אליה דובים שעברו התעללות על ידי צוענים שהיו מאלפים אותם על ידי הליכה על גחלים והשמעת מוזיקה כך נוצרה להם התנייה בין ריקוד למוזיקה וזה נראה כאילו הם רוקדים. בנוסף היו מובילים אותם על ידי חיבור נזם לאפם ובקיצור התעללות אמיתית. בשמורה סיפרו לנו על כל אחד מהדובים שנמצאים שם, על הדובים העיוורים, קטועי הרגלים, והדובים שנותרו במצב טוב למרות ההתעללות, הסיור היה מעניין ומלמד. בדיוק שסיימנו את הסיור התחיל גשם שוטף, רצנו לאוטו למחסה אך לא ויתרנו על מגלשת ההרים שנמצאת למרגלות הפארק. זו מגלשת הרים פתוחה שמקיפה את ההר ושיש שליטה עליה על ידי ברקסים ידניים, באופן מפתיע החלטנו שאני ושחף נהיה יחד והילדים כל זוג בנפרד. ביער השחור שהיינו לפני 5 שנים היו הרבה מגלשות כאלה שכולם מאוד נהנו מהם אך אני לא יכולתי לעלות כי הייתי בהריון עם רון והפעם סוף סוף אפשרתי לעצמי להתנסות. היה מעולה. פתחנו TripAdvisor והלכנו לאכול. היתרון של השימוש באפליקציה הוא שמגיעים למקומות מומלצים אך החיסרון הוא שלא מגיעים למקומות הקטנים והלא ממוחשבים. אז נסענו לכיוון המסעדה המומלצת ובסוף נכנסנו למסעדה מקומית ליד שהייתה מעולה!!! אוכל ביתי עשיר והפעם הראשונה גם לקחנו קינוח.

האוכל בבולגריה עד כה מעולה. יש סלט שדומה לסלט יווני שקוראים לו שופסק'ה סלט שמלווה כל ארוחה וכמובן שלכל דבר מוסיפים גבינה בולגרית מגורדת. יש גם קבבצ'ה שזה כמו קציצה טעימה ללא רוטב ונמכרת לפי יחידות. יש מרקים עם נקניקיות, בשר שעועית ובכלל בכל המסעדות המקומיות שאכלנו בהם עד כה מעולם לא התאכזבנו. יכול להיות שזו גם הקלות שאנו מתייחסים לאוכל, לא טעים תזמין משהו אחר, הכל כל כך זול…

חזרנו לחדר, הילדים ירדו לבריכה הקטנה בבית הדירות שאנו לנים בו, ובערב ראינו יחד את הסרט המסכה של ג'ים קארי, כולם ממש נהנו. עוד יתרון של הקידמה , המצאת הנטפליקס! היכולת לראות טלויזיה בכל מקום, לחבר מחשב לטלויזיה ולשבת יחד לצפות כמו בבית, להוריד סדרות… יש כאלה שיגידו שזה פוגם בטיול ובהתנתקות, אבל אני גמישה ורוצה לנצל את כל שהעולם מאפשר לי בלי לוותר על הביחד שלנו⁦❤️⁩

הבוקר יוצאים לרפטינג. אטרקציה שעוד לא עשינו עם הילדים. מעניין איך יגיבו😘

עזבנו את סופיה היפה, שכרנו מיניבוס (ככה זה שצריך מקום ל 6 נפשות+מזוודות) והתחלנו בנסיעה לאיזור בניה. חשבנו שנמשיך לכיוון בנסקו אך לאחר בדיקה במפה החלטנו שאולי עדיף להשאר באזור עוד יום יומיים ורק אחר כך להמשיך. לשמחתינו לא הייתה בעיה לדחות את ההגעה ונשארנו באזור. הזמנו מראש טיול סוסים שמוביל לסלע השחור אך מהר מאוד הבנו שרכיבה על סוסים במשך 3 שעות תהיה קשה מידי עבורנו וגם עבור רון. (לעיתים רון הוא רק תרוץ😉). אז לא הגענו לסלע השחור אך בכל זאת נהננו מאוד. רכבנו בתוך היער המהמם, ראינו נופים מדהימים וזו הייתה חוויה מיוחדת במינה. רון קיבל סוס פוני וכל אחד קיבל סוס בהתאמה אישית. החוויה הייתה מעולה אך עדיין אנחנו מרגישים את הכאב בישבן מהישיבה הארוכה והלא נוחה.

משם המשכנו לבניה ולקחנו בונגלוס במתחם קרוונים. המחיר מצחיק 160 שח ללילה… המקום מקסים עם מטבח משותף, משחקים לילדים והרבה ירוק מסביב. הבנות הגדולות קיטרו בהתחלה שהמקום לא עומד בסטנדרטים אך לאט לאט התחילו להנות מהמקום… שמחתי שהן שינו את דעתם כבר דאגתי שאני מגדלת בנות מפונקות. אלה ישר התחברה עם הילדים של השכנים ועל אף מגבלת השפה יצרה קשר והם שיחקו הרבה יחד וגם רון הצטרף למשחק. בכלל אלה מפתיעה אותי מאוד בטיול והיא מגלה הרבה חיוניות ואומץ.

קמנו בבוקר בדרכנו ל 7 האגמים, הדרך לרכבל שמוביל אליהם רצופה בנוף עוצר נשימה. צוקים מרהיבים, יערות ירוקים ומפלים שוצפים. הגענו לרכבל הפתוח וכבר הזהירו אותנו שקר בפסגה אז התעטפנו המעילים בדרכנו למעלה. הרכבל ארך כ 25 דקות ואכן התחיל להיות קר. כשהגענו למעלה הנוף הימם אותנו ובחרנו במסלול הידידותי למשפחות שכלל 5 אגמים מתוך ה 7 אבל זה בהחלט היה מספיק. עלינו עליה קשה ולהפתעתי רון ואלה עלו כמו איילים במרץ רב ואני והבנות לא יכולנו להפסיק להצטלם… עשינו כמה עצירות יזומות לאוכל ושתיה, מידי פעם עשינו תחרויות ריצה לזרוז. בסוף המסלול ראינו סוסים מטיילים באזור ואחרי יום האתמול רון התעקש ללטף אותם ואני זרמתי… ליטפנו את אחד הסוסים שלפתע מצאנו את עצמנו מוקפים סוסים מכל עבר… קצת נלחצנו אך המצב רוח היה על כך טוב שלא הפסקנו לצחוק. סהכ המסלול לקח כ 5 שעות מאומצות אך מהנות ביותר.

אני כל כך אוהבת טיולי טבע, הם נותנים לי אויר. מעניין שבארץ אני מרגישה שאני לא מטיילת מספיק, אולי אני חוששת מהעומס באתרים או המחירים הגבוהים שגובים בכל מקום או שפשוט אני לא יודעת לטייל… אולי בגלל שהכל כל כך ברור מאליו אני לא עושה את עבודת השטח כפי שאני עושה לפני שאנחנו נוסעים לחול ואז העצלות נוחתת עלי…

לאחר שסיימנו את הטיול המשכנו לבריכה העירונית שמקורה במעיינות חמים. במקום יש 5 ברכות וגקוזים המפוזרים ברחבי האתר, המים נעימים בטרוף, והברכות הן בטמפרטורות שונות. זה היה סיום מושלם ליום מושלם. שהסתיים עוד יותר מושלם בארוחת פסטה שהכינה שני.

מאז שהתחלנו את הטיול ומכיוון שאנו שוכרים דירות לא הצלחנו להפטר ממטלות כמו כביסה וכלים. מכיוון שאנו כל הזמן יחד החלוקה זורמת בטבעיות נעימה. בתחילה עשינו סבב שטיפת כלים, כביסות כל אחד קיפל את שלו ולאחר הארוחה ששני הכינה היום התנדבתי אני להדיח כלים, בפעם הראשונה בטיול.

החלוקה השוויונית והברורה מאליה בין כולנו מזכירה לי שכנראה עשינו משהו טוב, שכולנו במשפחה הקטנה שלנו מרגישים שווים ואחראים למתרחש. אינני יודעת אם כך זה בכל המשפחות אך זו המשפחה שתמיד חלמתי עליה. חלמתי להיות חלק מקבוצה שילדי יראו אותי ואני אותם ויחד נהיה יחידה שלא ניתנת לפרוק. וזה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה מובנים…

בגלל פריצת דיסק שהייתה לי לפני כמה חודשים הבנות ובעיקר שני לא נותנות לי לסחוב כלום. לשני נתפס הצוואר בפארק החבלים אז אנחנו לא נותנים לה לסחוב, מתחשבים ועושים לה מסאג', כולם מתגייסים בעזרה עם רון ואלה מעסיקה אותו היטב בנסיעות. אלה מצבים מרגשים שאני מודה כל יום על כך שאני זוכה לראות את האחדות האכפתיות ושיתוף הפעולה בינהם. מרגש…

אז אתמול בחרנו ביום רגוע יחסית, הבנות ביקשו יקיצה טבעית אז השתדלנו לאפשר…בשעה 10 נשברנו😊בזמן שהגדולות התארגנו הקטנים ואנחנו ירדנו לקפה במדרחוב ויטושה המהמם. רון ואלה שחקו במדרחוב וחיכו שחנות הממתקים לפי משקל תפתח. (נפתחת רק ב 11 בבוקר) משם המשכנו לפארק שבסוף המדרחוב, הפארק מהמם עם מזרקות, מפלים קטנים למשחקים לילדים ובסופו היכל התרבות של סופיה.ממש מצחיק ללכת עם הילדות לטייל, כל מקום יפה הפך להיות אובייקט בשביל הסטורי. אנחנו, המבוגרים, מטיילים כדי להתרחק והן מטיילות כדי לעדכן.בהורות אני משתדלת לא לבקר, אני ממש מנסה לקבל את השוני ולראות בזה קידמה. אני זוכרת בילדותי שהגיעה מוזיקה חדשה או לבוש והמבוגרים הסתכלו במבט משונה מלא בוז ואני בהחלט לא רוצה להעביר את ההרגשה הזו לילדי. אני רוצה ללמוד מהם, לראות אותם כדור העתיד שעוד רגע יממש דברים שאני כלל לא חלמתי עליהם ואולי בגלל הקצב המהיר של החיים הם זקוקים ליותר תיעוד. אז אני זורמת….עד שביימנו את הפארק הייתה כבר שעת הצהרים ועצרנו לאכול במסעדה מקומית. ארוחה לכולנו כולל בשר תוספות שתיה מתוקה, סלט עם גבינה בולגרית שנמצא כאן בכל מקום עלה לנו 70 שח!!! איזו הקלה שהכל כל כך זול… ואני יכולה להרגיש עשירה לפחות 3 שבועות בשנה. וכשהילדות מתלבטות אם לקחת תוספות או לקנות עוד משהו אני יכולה להגיב בקלילות שאינה אופיינית לי "בטח, תקחי, תתפנקי.." ואני רואה את המבט המופתע שלהן כשמילים האלה יוצאות לי מהפה ואני לא בטוחה ממה אני נהנית יותר, מהמבט המופתע שלהן או באמת מהיכולת שלי לאפשר להן להתפרע…משם חשבנו להמשיך ברגל לפארק אריאנה שלפי דבריו של שחף לוקח 20 דקות ברגל… מה שלא לקחנו בחשבון זה שאנחנו בקצב של ילד בן 4… כך שאחרי חצי שעה ברגל בשמש ובחום נפלטה מגרוני זעקה לא רצונית "מונית עכשיו" !!! אז לקחנו מונית של 5 דקות שעלתה 6 שקלים והגענו.הפארק באמת נחמד והילדים שטו באגם בסירת משוטים. אח"כ הסתובבנו להנאתינו בפארק שהיו בו גם אטרקציות נוספות של אופניים, מתנפחים וגן שעשועים. כמובן שחזרנו במונית למנוחה בחדר.בארץ גם בחגים או בשבתות נדיר למצוא את כל המשפחה יחד בבית בו זמנית ללא שותפים ולכן מאוד נעים בחופשה שפתאום זה רק אנחנו באוירה משפחתית. אני אפילו מוצאת את הילדים בשיחות אינטימיות או מתחבקים וזה כל כך מחמם לי את הלב…היום היה יום אקטיבי במיוחד שבו בילינו בפארק אתגרי בשם קוקילנדה. זה פארק אתגרי בטבע שבו יש מסלולי חבלים , קיר טיפוס למתקנים לילדים ברמות שונות. כולנו נהננו בטרוף, שחף והבנות התחילו מדרגה 3 ואני ורון בדרגה 1. כל כך נהננו שהחלטנו לאתגר את עצמנו עוד יותר והבנות עשו את דרגה 4 ורון עבר עם שחף לדרגה 2. אני ממש נהנית לראות את המשפחה הספורטיבית שלי ואלה שהייתה הקטנה ביותר דילגה בין המתקנים כמו איילה. לקראת סוף היום הילדות שכנעו אותי לעשות יחד איתן את מסלול 5 ואני בתמימותי עדיין בת 20 הסכמתי. מהר מאוד הבנתי את גודל הטעות, גובה שאף פעם לא היה מפחיד עבורי פתאום היווה מגבלה, שרירי הידיים אכזבו ושיווי המשקל…. כבר בתחנה השלישית קראתי לצוות להוריד אותי בסולם, כנראה זה פשוט כבר

לא לגילי… נראה לי שעד גיל 80 כבר אדע לאתר את זה מראש…שני ירדה קצת אחרי אך מאיה ואלה לא ויתרו. אלה סיימה את המסלול שהיה באמת קשה ומאתגר בזריזות ובאומץ שממש הפתיע אותי ומאיה על אף שהיה חלק שהיה מאוד מאתגר עבורה לא התייאשה ולמרות הקושי סיימה עד הסוף, אני מעריצה את התכונה הזו שלהן!לצערי המסלול האחרון השאיר טעם רע וגם כוויות בידיים מהמאמץ. אז אחרי שהתאוששנו הלכנו לאכול במסעדת happy המצוינת והזולה ומשם המשכנו למנוחה ביתית מפנקת⁦❤️⁩מחר נוסעים לטיול סוסים בסלע השחור ומשם לבנסקו.נמשיך לעדכן

הפעם לכבוד בת המצווה של מאיה החלטנו לנסוע לטיול של 3 שבועות בבולגריה. בחירת היעד הייתה מקום זול יחסית שנוכל לאפשר כמה שיותר חופש לילדים ויעד שיש בו יותר טבע מעיר.

כל עוד יש לנו בחירה לשליטה אנחנו מעדיפים לכוון את ילדינו לאהוב טבע יותר מאשר קניות וקניונים.

הטיסה הייתה בשבת ב 10 בבוקר, אומנם זו נשמעת שעה טובה אך נאלצנו לקום ב 6 שזו שעה בהחלט מאתגרת עבורנו. במהלך היום הבנו את השלכות העייפות של הקימה המוקדמת. באופן כללי לדעתי יום טיסה הוא תמיד יום אבוד, העייפות וטלטולי הנסיעה משפיעים לרעה ולכן צריך לקחת את היום כיום מנוחה.

לקחנו מונית מהשדה שכמובן הורידה אומנו רחוק מהדירה והרעב תקף אותנו אז בהחלטה חפוזה נכנסנו למקדונלד שהיה באופן יחסי יקר והרבה פחות טעים מישראל, בנוסף רון כבר היה עייף ורעב ולא הפסיק לבכות כך שהגענו ממש מותשים לדירה.

הדירה ששכרנו נמצאת בליבו של המדרחוב ויטושה במיקום מעולה, ממש מעל המדרחוב שנמצא למרגלות הר ויטושה. הרחוב הומה אדם ומשופע בבתי קפה שלהפתעתי מוכרים רק אלכוהול וקפה ומאפה! מדהים איך הם מצליחים להתפרנס מתפריט מצומצם שכזה!

כפי שציינתי יום הנחיתה הוא יום סידורים אז קפצנו לקניון לקנות סים מקומי לכולנו וקניות בסופר שיצאו ממש זולות… כיף להיות במקום זול שכזה, זה תורם משמעותית לתחושת החופש וסוף סוף אפשר להגיד לילדים הרבה כן על רוב הדברים שהם מבקשים…

מטיול לטיול מרגישים איך הילדים גדלו, שני ומאיה הפכו לנערות , עם עולם משלהם של אינסטגרם, סטורי, פוסטים ואופנה. ורון כבר לא תינוק עם רצונות משלו ורק אלה לשמחתי עדיין נשארה ילדה, בטח עד הטיול הבא היא תצטרף לקבוצת הנערות במשפחתינו. ההבדל המשמעותי הוא דווקא בערב, בעוד הבנות ערניות רון נרדם מקסימום ב 9 ולכן יצא שכבר יומיים הוא נרדם לפני ארוחת הערב. יש קושי רב לתאם בין הצרכים של הגילאים השונים ולכן קבלנו כמה החלטות. רון תמיד יאכל ארוחת ערב ב 7, אין לחץ בבוקר ואם חלק קמים מוקדם הם יכולים ללכת לטיול/לשבת בקפה או לעשות כרצונם, אפשר להתחלק בפעילויות, הקיצר זורמים כמה שניתן כדי שכולם יהנו.

מכיוון שהתחלנו בסוף שבוע החלטנו ללכת לרכבל שעל הר ויטושה שפועל רק בסופי שבוע. בדקנו על מונית שרצתה 30 לבה לכן החלטנו לקחת חשמלית. בדיעבד זו הייתה טעות. נתנו לנו מחיר מופרז והיתרון במוניות שאין להם בעיה שניכנס שישתינו יחד. זה גם חיסכון גדול במקום שתי מוניות וגם מחיר החשמלית כמעט זהה למחיר המונית.

עלינו ברכבל עד העצירה השלישית וכשרצינו לעלות לפסגה ראינו שהעליה בספסלים פתוחים ומותרים מגובה 125 כך שאני חששתי לעלות עם רון. שחף עלה לפסגה עם הבנות ואני נשארתי עם רון במתחם שהיה נחמד עם אוכל מקומי, קפה ונוף.

שחף והבנות נהנו מאוד בפסגה, עם הנוף המהמם! העליה ברכבל לפסגה עורכת חצי שעה בגובה רב, העליה עצמה מרהיבה וכשמגיעים לפסגה זו הרגשה של לכבוש את העולם. המתבגרות צלמו ללא הרף כדי להעלות לאינסטוש ונראה שזו הסיבה העיקרית לנסיעה😉

התכנון היה שנפגש בעצירה השלישית ונרד בטיול רגלי שאורך כשעה וחצי אך מכיוון ששחף והבנות התעכבו יצא שאני ורון חיכינו כשעתיים ובסוף גם היה מאוחר לטיול רגלי. מאוד התאכזבתי מהתכנון. מכיוון שלא ידעתי שהתעכבו כל כך נשארתי באותו מקום. אם הייתי יודעת שזה הזמן שיקח להם לרדת מהפסגה יתכן והייתי מחליטה לעשות לבד את המסלול עם רון או לחכות במקום קצת יותר מעניין עבורנו. זה שוב מדגיש לי את חשיבות של התאמת הצפיות והשקיפות שמאפשרת בחירה. שמתי לב שאני מרגישה שאין לי בחירה זה מעלה בי את רמת התסכול. אני מרגישה שבויה ומגיבה כמו ארי בסוגר ולכן לקח לי זמן להרגע מהאכזבה שחשתי.

הבנות המהממות שלי ובעלי ניסו להרגיע אותי אבל במקרים כאלה הזמן עושה את שלו…

משם המשכנו לקניון שנמצא ממש מתחת לרכבל, הקניון מהמם ויש בו קרטינג שהילדים מאוד נהנו לעשות, החלטתי לשם שינוי להצטרף אך כנראה משהו השתנה בי במהלך השנים, ואני שכל כך אהבתי אקסטרים נהגתי כמו סבתא, זה לפחות מה שהבנות אמרו😂😂😂 כנראה זה כבר לא לגילי🙄

אחרי יומיים בקניונים הרגשתי שמיציתי ולכן היום החלטנו לקחת את היום ביותר רגוע. קמנו בבוקר הקטנים ואנחנו, ירדנו לקפה שמוכר רק קפה ומאפה, טילנו המדרחוב בזמן שהבנות עוד מתארגנות לאיטן…

התכנון להיום ללכת לפארק הקרוב ולאגם אריאנה (לא גרנדה) ושם לעשות שיט בסירה.

מחר התיכנון ללכת לקוקילנדה שזהו פארק שעשועים שאומרים שהוא ממש שווה וביום שלישי לוקחים רכב וממשיכים לפולדיב.

נמשיך לעדכן בקרוב😘😘😘

בשבילינו הטיול הסתיים…

אז שלשום חזרנו מבית החולים ולאור המצב לא נתחשק לי לכתוב…

ביום אחרי הביקור בבית החולים הייתה תחושת אבל… מתאבלים על כל התוכניות שלא יתממשו הפעם ומזג האויר הגשום הוסיף לאוירה…

אז בילינו בבית, ראינו סרטים, בשלנו, ונתנו מקום לעצבות.. כמובן שבמקביל אני ושחף התארגנו עם הביטוחים והסידורים לקראת החזרה.

אך דבר אחד היה לי ברור… אי אפשר להשאר בדירה בזקופנה כי היא ממש לא מותאמת למצב החדש… יש בה שתי קומות, היציאה ממנה תלולה עם אבני חצץ והיא נמצאת בנוף משגע אך רחוקה מאוד מהעיר ומאזורי שרות.

החלטנו לחזור לקרקוב ולקחת מקום מונגש לכיסא גלגלים ממש בתוך העיר (כדי שיהיה נוח, אין לנו כיסא גלגלים )

בדיעבד גם קבעו את הטיסה מקרקוב כך שזה גרם לנו להתקרב… הביטוח דאג לכרטיסי טיסה וליווי רפואי כך שאני מקווה שלפחות הטיסה תהיה נוחה.

אז יצאנו לדרך… זה נשמע פשוט אך זה היה מורכב מאוד… אני ואמא שלי ניסינו לסחוב את שני המקפצת במעלה המדרגות, הרגשתי שחזרתי לגיל 18 למסע אלונקות… חיכיתי לקבל סיכה או מדליה בסוף אך חוץ מחבורת דרדקים שעודדה את הסיטואציה לא קבלנו כלום… לפחות הבוקר היה שמשי ויפה.

החלטנו לנצל את ההזדמנות ולטייל במידרחוב של זקופנה. טוב, עם שני זה לא בדיוק לטייל…. אז הורדנו אותה בבית קפה שתיתאורר ושסוף סוף שאר הילדים יוכלו להיות יותר פעילים ולהנות. בכל זאת הם בריאים ומלאי מרץ…

המדרחוב בזקופנה באמת יפיפה, מלא פעילויות וחנויות עם סוכריות ארוכות, מופעי רחוב, דוכנים ומתקנים.

אמא שלי נשארה עם שני ואני ושאר הילדים הסתובבנו, רון ומאיה עשו מקפצה, אלה נכנסה לכדור אויר על המים, נסענו ברכב ת וטיילנו, היה כיף ומאורר. בכל זאת המסר חייב להיות שהחיים ממשיכים וכולנו חלק מפאזל אחד שלם.

משם נסענו חזרה לקרקוב עם המיניבוס. לקחנו דירה מהממת ממש במרכז אך היא ממוקמת ממש בתוך המידרחוב ולכן היינו צריכים אישור משטרה כדי להכנס להוריד את שני. למזלינו הפולנים ממש נחמדים והבינו אותנו מאוד והסכימו כמובן. קיפצנו לדירה ואני הלכתי להחזיר את הרכב. (נשמע קליל אך 10 מטר לוקח לנו לקפץ במשך יותר מ 5 דקות…)

כשחזרתי הסתובבתי קצת בעיר כשכל פעם מישהו אחר עושה משמרות על שני. אכלנו במסעדת בשרים מעולה והלכנו לישון ממש מאוחר. מכיוון שאנחנו במרכז העיר החלטנו להוריד את שני לארוחת בוקר מעבר לרחוב, כמובן שגם זה לא היה קל… אך הצלחנו. דיברתי עם שני על למנף את החיים לכיוון חיובי. לעיתים החיים מאלצים אותנו להתמודד עם סיטואציות שגורמות לנו לגלות את עצמנו וחשוב לאתר את הרגעים האלה ולצמוח. הכל שאלה של גישה. אני מרגישה שאולי הפעם שני מבינה כמה יכולות יש לה ושאין דבר שאי אפשר. בסהכ היא מאוד מתחשבת ומתמודדת בגבורה עם הסיטואציה אך עדיין כשיש אתגר היא תמיד מתחילה ב"אני לא יכולה" ולאחר שכנועים רבים היא מנסה ומגלה שהצליחה. הלוואי ואוכל להעביר לה את חשיבותו של כוח הרצון להגשמת יעדים ועד כמה אמונה עצמית הכרחית למימוש יכולות אלה.

גם הטיול הזה היה בדיקת יכולות… נכון שלא הכל היה צפוי והייתה התמודדות לא פשוטה ולצערי גם קצרה… אבל הגשמתי חלום, בחרתי איך לחיות ואני מקפידה לבחור כל יום איך לחיות את חיי ואני בוחרת בשמחה, בקבלה, באהבה במימוש עצמי…

מחר חוזרים לארץ, כל תוכנית אפילו קטנה מתגלה כפרוייקט וגם ההתנהלות היום יומית היא פרוייקט בפני עצמו, מקלחת, שירותים, לא להשאיר לבד… ומחר נבדוק איך מגיעים למטוס עם רגל שבורה…

אני חייבת לציין שיש לי גם פחדים לגבי החזרה…

שני חוזרת ישר לבית החולים כדי לבדוק את אפשרויות הניתוח, ביתינו מלא מדרגות גם לשירותים וגם למקלחת, חדרי השינה בקומה העליונה, הילדים בחופש… ובעצם כל מה שרציתי לברוח ממנו חוזר אלי ובגדול…

עכשיו לא רק אהיה מבשלת ומנקה, עכשיו אצטרך להיות פיליפינית במחלקה הגיריאטרית מבשלת, מנקה וצוות הווי ובידור… וכל זה עם לחות איומה ובחום של כמעט 40 מעלות כשאין אפשרות של ניידות או פעילויות מים… האם זה אפשרי??? כנראה שנגלה בימים הקרובים…

את הילדים הבטחתי לפצות בטיול אחר במהלך השנה ואולי שנחזור ארשום אותם לקייטנות כדי שיוכלו לעשות פעילויות גם בלעדי… מצפים לי עוד ימים מורכבים אך העיקר שנהיה בריאים💋😘💋😘

היום היה יום מעבר לזקופנה.

כמו כל יום מעבר, הוא מתחיל בלחץ של אריזות הבוקר וממשיך די בעצבנות עד היעד הבא… מכיוון שאני מתורגלת אני לוקחת כמה נשימות של סבלנות ומנסה להכיל את המתח.

אמא שלי שממש רצתה לעזור ביום הלחוץ הזה,היא קמה מוקדם והכינה לכולנו ארוחת בוקר וכריכים לדרך…

בטיולים הקודמים אספנו מהילדים את הניידים והם יכלי להשתמש בהם רק כשיש wi fi בחדר…

הפעם מכיוון שהן קצת גדלו החלטתי להשאיר להם את הניידים ולקנות להם סים זר. השיקול היה בעיקר בזכות האפליקציה המעולה שעדכנו להם שמגבילה אותם לשימוש כולל של 3 שעות. אך גם זה התברר כטעות. בכל הזדמנות הן פנו למסך, גם כשהיה צריך להתארגן, לישון או להסתכל על הסביבה. אז כמצופה ובעקבות לחץ המעבר הניידים הוחרמו לאלתר.

כמובן שזה גרר מורת רוח והתנגדות אך מבחינתי זו היתה הברירה היחידה.

אז הבוקר התחיל בהחרמת הניידים, כבר התחלה מבאסת…

משם נסענו לפי בקשת אימי לדקטלון, הצטיידנו בכמה אביזרים וקנינו למאיה רולר בלייד כמתנת יום הולדת שחל באוגוסט.

הנסיעה לזקופנה ארכה כשעתיים מעייפות עם גשם בלתי פוסק וערפל. עשינו הפסקת צהרים מאוחרים בפונדק דרכים עם אוירה מעולה כשהאוכל לכולנו עלה 100 שח בלבד.

גם לרון לא היה מצב רוח היום כנראה מעייפות והוא נרדם ברכב בחלק השני של הנסיעה. הילדות מאוד השתוללו בנסיעה (כנראה כתוצאה מהגמילה מהמסך😉) מה שגרם גם לנסיעה להיות פחות נעימה…

אז הגענו לזקופנה לבקתת עץ פסטורלית והתחלנו לפרוק, הילדות שעטו אל הבקתה בהשתוללות ומכיוון שהיתה בעלת שתי קומות רצו במדרגות ובזמן שאני פורקת את הציוד מהרכב התחילו הצעקות….

שמעתי את שני צועקת אך לא ממש הבנתי תחילה אם זה צעקות כאב או השתוללות… גם כך כבר הייתי חסרת סבלנות מחוסר השקט של היום הזה…

הגעתי לבקתה, שני בכתה בכאב והחזיקה את הרגל, הסרתי את הנעל ולא האמנתי… הקרסול היה כולו נפוח והיה ברור לי שאנחנו צריכים להתפנות לבית חולים. בעלי הבקתה באו ישר לסייע, הביאו קרח ומכיוון שאני לא מכירה את האזור ושני לא יכולה לזוז הם קראו לעוד אנשים שיסיעו וגם הסיעו אותנו לבית חולים כי בכל זאת לנהוג בערב , בערפל ובאזור לא מוכר זה היה כמעט בלתי אפשרי וגם אם לומר את האמת, אמא שלי לא הרשתה לי… (בשבילה אני עדיין ילדה..)

הגענו לבית החולים די מהר וטיפלו בנו בחריצות, נראה לי שהיינו התיירים היחידים (בכל זאת זו לא עונת השברים של תאונות סקי..)

לאחר הצילום השני התבשרנו שיש שני שברים שדורשים ניתוח ועלינו לחזור לארץ…

אז כבר מאוחר וכנראה שהתוכניות משתנות ועוד ישתנו…

חזרנו לבקתה עם גבס וקביים. שאר הילדים ואמא שלי חיכו לנו בצפייה, התעודדנו שקורים דברים שניתנים לפתרון ולא גרוע מזה ומחר יום חדש…

אז גם נפלו עלינו מלא סידורים, לטפל בביטוח שלמרות שעשינו פספורט כרד ששילם את כל הטיפול עדיין עלינו לראות את הכיסוי לטיסות חזרה, לחפש מנתח טוב בארץ, לשלוח טפסים וכמובן שכל תוכניותינו כאן נגוזו לבנתיים.

מזל שאמא שלי הייתה איתי למרות שהדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה לגלות שיש הרבה אנשים טובים…

בעלי הבקתה שהושיטו יד לעזרה והסיעו לבית חולים הלוך וחזור, עזרו לי לקנות תרופות וקביים.

לאורחי המלון שעזרו לי לסחוב את שני ממקום למקום, אחד האורחים שהוא למעשה כומר שנימצא כאן עם הקבוצת הדרכה שלו עזר, תרגם, הביא החזיר ותרם ככל יכולתו…

אז הפעם מישהו בדק ממש את קצה היכולת שלי… הרגשתי שללא אמא שלי היה לי קשה להסתדר לבד או לפחות להרגיע את הילדים האחרים… שמחתי שיש לי את שחף, אומנם הפעם כחבר טלפוני אבל שותף של ממש.. כי מי ידאג לילדי כמוני חוץ ממנו💖

אבל ברגעים כאלה של חרדה, הרגשות שלי מתעצמים ואני מרגישה שאני כל כך אוהבת אותם את הילדים האלה שיצרנו ואת המשפחה הנפלאה שלי, ואני מודה להם על עצם קיומם ושהם גורמים לי לכל כך הרבה אושר למרות העצבים והדאגות. על הזכות שנתנה לי להיות אמא ושיש לנו את המשפחה שלנו כדי לחוות, לתמוך ולהיות אחד בשביל השני.

כשחזרנו ראיתי את ארבעת ילדי המקסימים יושבים יחד סביב שני בדאגה, מדברים מבקשים סליחה כי כולם מרגישים קצת אשמים… וזה חימם לי את הלב.. כי הרבה דברים יכולים לקרות בחיים אך הכי חשוב שיש סביבך אנשים אהובים שיכולים לחוות את זה איתך…

💜💕💜💕

מחר כשהשמש תזרח הרבה דברים יתבהרו…

אז בנתיים לילה טוב💫

שוב גשם…

מזג אויר חורפי שכזה ממש משפיע על המצב רוח…

אבל לא התעצלנו ולאחר שהזמנו כרטיסים 3 ימים מראש החלטנו לא לוותר ולנסוע פעם ראשונה במיניבוס השכור…

חצי שעה נסיעה ואנחנו שם… נכנסנו לרכב עם כל הבוסטרים (לאחר התקנה מסובכת של 10 דקות ולא מעט עצבים ) התחילו המריבות של מי יושב איפה…

ככה זה שיש 9 מקומות – ככל שהבחירה מרובה הויכוח יותר ארוך.. (מעניין שבספרק הפיצי של 5 מקומות הויכוחים יותר קצרים).

יצאנו לדרך המקסימה, שמתי לב שברגע שיש לי דירה ורכב אני מרגישה מקומית. תחושת העצמאות נוחתת עלי והגובה של הרכב רק מוסיף ואני מרגישה מלכת הכביש.

הגענו למכרה והיה עומס של מכוניות עם הרבה מגרשי חניה צפופים שכבר ממבט ראשון היה לי ברור שלהכנס עם מיניבוס כזה גדול יהיה כמעט בלתי אפשרי.

המוח היהודי התחיל לפעול והתחלנו לחפש חניה ברחובות ליד, חסכוני ופרקטי! בהתחלה זה נראה רעיון גאוני ואפילו מצאתי חניה בשולי הדרך בחלק של עפר.

שמחה ומרוצה התחלתי לחנות מה שהתגלה כטעות איומה…

העפר בשילוב גשם הפך לבוץ טובעני והדשא היפה שליד התגלה כמחליק לא פחות, תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי שקועה בבוץ כשהגלגלים מפרפרים כשמאחורי עמוד ולפני מכונית כך שאפשרות התזוזה מוגבלת ביותר…

שני לשמחתי הרבה שחשה בלחץ המתגבר הציעה לרדת ולקחת את הילדים כדי שאני וסבתא נטפל בברוך הבוצי…

אני התחלתי לחפור בבוץ ולחפש אבנים למנוע התדרדרות סבתא מיכלי חפרה בפחים ומצאה בריסטולים כדי למנוע החלקה על הדשא הרטוב… ניצלנו כל פיסת יצרתיות כולל תחנונים לעובר אורך שינחה אותנו לצאת מהבוץ…

לשמחתי תחנוני אמא שלי עזרו והוא התחיל לכוון אותי, ישרנו את הגלגלים והוא אמר לי להתחיל לנסוע בהילוך שני, מכיוון שהוא לא ידע אנגלית תקשרנו בשפת הסימנים… ויצאתי מהבוץ!!! איזה תחושת ניצחון!!! מרוב שמחה בזוית העין ראיתי את כמא שלי מתנפלת עליו בחיבוקים ונשיקות😍 נראה לי שעכשיו הוא במצב של פוסט טראומה🤣

יצאתי משם בדהרה ומרוב לחץ למצוא חניה לרכב כזה גדול החלטתי להכנס לחניית אוטובוסים. מהר מאוד הגיע איש וביקש ממני להתפנות משם עשיתי את עצמי לא מבינה מילה וגם כאן נעזרתי בפרצופים מתחננים ושפת הסימנים. האיש הביא עוד אנשים ואני התעקשתי שאני לא מבינה כלום כך שבסופו של דבר הם התיאשו ואפשרו לי לחנות…😂 מוח יהודי כבר אמרנו? 😉

המכרה היה מדהים ביופיו עם פסלים מקסימים ממלח ורון שכל כך התלהב ממש ליקק את הקירות. למכרה יורדים 360 מדרגות והמון הליכה.

מאז שלקחנו את רון למערת הדרקון כל מערה נראית לו של דרקונים ולשמחתי זה מניע אותו להליכה נמרצת אז כל פעם אני ממשיכה בשבילו את הסיפור הדמיוני, ואם להודות באמת כל פעם שאני רוצה לזרז אותו ממש, הסיפור הופך למפחיד יותר ואנחנו צריכים לברוח לדרקות כדי שלא יאכל לנו את הזנב…

לשמחתי באמת בפולין רואים הרבה דרקונים וגם הפעם זה צלח ובאמת היה פסל של דרקון במערה כך שהסיפור שלי נשמע אמין מאוד.

מסתבר שבזמן השואה היהודים הועסקו בעבודות כריה ולכן ניתן לראות כיתובים בעברית ומגן דוד חרוט הקירות בחלק מהמקומות. הסיור היה די ארוך ובסופו הרגלים של כולנו רעדו מעייפות…

קינחנו המסעדה פולנית/איטלקית מצויינת די קרוב למכרה ומשם נסענו בפקקים לחדר והתחלנו לארוז…

מחר נוסעים לזקופנה. אם נספיק אולי נלך בבוקר למפעל של אוסקר שינדלר.

בגלל מזג האויר לא יצא לנו ללכת לאנרגילנד אבל יתכן ונשנה את סוף הטיול ונחזור לעשותו מהצד הסלובקי. מאכזב קצת אבל סיכמנו שזורמים ומשתחררים👍😘😍😊