הגענו לסינפאוגוס העיר הנקיה, כך תיארו לנו אותה. נקיה? אם ריח של ביוב ברחובות יכול להחשב נקיון… אבל היו מדרכות וכבישים שזה שונה לגמרי מהעיירות הקודמות שהיינו בהם. הפעם החלטנו ללכת למלון כדי לשפר את התנאים. האמת זה היה בדיוק כמו קאסה גדולה עם הרבה חדרים ודי התאכזבנו… העיר הייתה מנומנמת, מזג האוויר הגשום לא הוסיף והתקשנו למצוא מה לעשות, אז היינו יחסית הרבה בחדר. לפעמים זה כיף להיות בחדר יחד, הבנות פצחו בהופעת שירה וריקודים בהובלתה של אלה שקרעה אותנו מצחוק וכולנו הצטרפנו אליה בשמחה.
שירה וריקודים זה הקטע המשפחתי שלנו. מאז שהבנות נולדו כל ערב היו לנו הופעות או ריקודים משותפים. כשהן היו ממש קטנות, לפני השינה היינו רוקדים וצוחקים. הרבה היו שואלים אותי איך הן נרדמות עם כל האנרגיה הזו, ערב אמור להיות שקט ורגוע כהכנה לשינה… אבל לנו זה היה טוב, זו הייתה השעה ששחף היה מגיע הביתה והיינו כולנו צוחקים יחד, אח"כ היה סיפור ולמיטה. הרגעים האלה של צחוק הילדים וביחד שלנו גרמו גם לי ללכת לישון עם חיוך. מאז ועד היום just dance הוא חלק מחיינו, חיקוים, שירים, ריקודים הם הדרך שלנו להתחבר וכולם משתפים פעולה.
בנוסף למלון המאכזב ולגשם רון חטף וירוס שלשולים והקאות כך שאפילו לים לא הצלחנו להגיע, מזל שמצאנו מסעדות יחסית טובות כך שהאוכל היה מספק. בנוסף המתח למתקפה האירנית בישראל בכלל הוציא את החשק לעשות משהו. לפעמים להיות רחוק מישראל זה הרבה יותר קשה, הכל נראה הרבה יותר מפחיד מבחוץ. מצאתי את עצמי קמה כמה פעמים בלילה להתעדכן האם המתקפה כבר החלה. החוסר שקט והדאגה לא קלים יותר מרחוק..
היעד הבא וארדורו היה אמור להיות נופש מפנק, מלון 4 כוכבים הכל כלול קרוב לים, רצינו לצ'פר קצת את הילדים. הגענו וההתרגשות הייתה בשיאה. החלום של שני זו חופשת 5 כוכבים שהכל כלול…
המלון נראה יפה, עם בריכה מפנקת, חדרים נעימים והכי חשוב אינטרנט. הילדות כבר ממש הרגישו בחוסר התקשורת ואפילו מאיה אמרה "אני רוצה לדבר עם עוד אנשים חוץ מחמשתכם" הבנתי אותה. חלק מהחוויה זה לספר אותה למישהו, לחלוק. אולי זו גם הסיבה שאני מוצאת את עצמי כותבת בלוגים בזמן טיול… ביום הראשון הן שקעו בתוך המסכים כאילו גילו את אמריקה, שמעתי אותם צוחקות עם חברים מספרות חוויות, מתלוננות כי איך אפשר בלי… אבל החלק המאתגר ביותר בנופש המפנק היה עוד לפנינו… האוכל!
וכך שני מספרת: "טוב, בואו נדבר על האוכל בקובה!
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל..
נתחיל מזה שבקובה יש המון חוסרים של אוכל ושל עוד המון דברים בסיסים. דברים שלנו נראה לא הגיוני לחיות בלעדיהם.
לפני שטסנו ההורים אמרו לנו שיש חוסרים בקובה ושצריך לקחת כל מה שצריך איתנו. לרוב אנחנו לא טסים עם יותר מידי ציוד ואם חסר, פשוט קונים ביעד שאליו אנחנו מגיעים. הפעם זה לא היה ככה. האמת שכשאמרו שיש חוסרים בקובה והבנתי שזה גם באוכל ממש חששתי וצחקנו מלא על זה שאני בלחץ ושאני אביא איתי מזוודה מפוצצת אוכל. כמובן שבסוף הבאתי רק כמה שטויות לטיסה ולטיול (מזל שעשיתי את זה כי עד עכשיו אני על אותו חטיף מהטיסה חחח).
בכל מקרה יש להם פה מצרכי בסיס, אבל האוכל פשוט דוחה! ברמה שאני לא מסוגלת לאכול. יש פה ארוחות שאנחנו יושבים ופשוט בוכים מצחוק ולפעמים גם מתסכול מרוב שמגעיל.
במלון הזה הגענו לשיא! מלון הכל כלול, נשמע חלום!
ההתלהבות בהתחלה היתה ממש מוגזמת ואיך שהגענו לחדר אוכל בפעם הראשונה הבנו שהציפיות שלנו היו גבוהות מידי. כל אחד מצא דבר אחד או שניים שהם סבירים לאכילה ופשוט אכל אותו. לאט לאט הכל הדרדר לרמה שאתמול ישבנו במסעדה של המלון. אמרו שהיא מסעדה איטלקית. הזמנו פסטה. קיבלנו פסטה שרופה. הזמנו פיצה. קיבלנו רוטב עגבניות עם קצת גבינה ובצק קשה בטעם של מדף. וזאת היתה מסעדה סבירה ביחס לשאר האוכל במלון. התסכול היה כל כך גדול שפשוט התחלתי לבכות באמצע הארוחה.
אתם בטח שואלים למה אנחנו לא הולכים לאיזה סופר או איזה מכולת. הסיבה היא שפשוט אין! בחיים שלי לא חשבתי שיש מקום בעולם שעדיין אין בו סופר או כל מקום אחר לקנות בו מצרכים.
כרגע אין יותר מידי מה לעשות. מתמרמרים ביחד, צוחקים על זה ובעיקר מחכים שזה יעבור.
עוד 5 ימים נוחתים במקסיקו ואיך שנוחתים רצים למקדונלד׳ס!"
באופן כללי נראה שאנחנו פחות משפחה שמתאימה לנופש. אחרי יומיים שלושה אנחנו כבר מרגישים את השעמום מחלחל בנו… כמה זמן אפשר לשבת בבריכה, בים, לקרוא ספרים ולראות סדרות… ומלון הכל כלול בכלל פחות מתאים. כאילו שמו אותנו כלואים במקום אחד ולקחו לנו את אפשרות הבחירה של איפה לאכול ומתי… אנחנו כל פעם מנסים ומגלים שזה לא בשבילנו… בחופשה הזו גילינו כמה האוכל משמעותי לשלמות החוויה שלנו. מאז שהגענו אפילו קפה נורמאלי לא מצאתי או שאין חלב, או שאין סוכר או שאין בכלל… מזל שיש פה מוזיקה טובה, כל ערב הופעות, נגנים וזה מעביר לנו את תחושת הרעב ועקיצות היתושים.
מחר חוזרים להוואנה ומשם לקנקון. מחכים לציוויליזציה ולאוכל המעולה של מקסיקו.
המשך יבוא…
משפחת צאיג מטיילת בעולם 