קטגוריה: פיליפינים

היום היה יום מעבר לזקופנה.

כמו כל יום מעבר, הוא מתחיל בלחץ של אריזות הבוקר וממשיך די בעצבנות עד היעד הבא… מכיוון שאני מתורגלת אני לוקחת כמה נשימות של סבלנות ומנסה להכיל את המתח.

אמא שלי שממש רצתה לעזור ביום הלחוץ הזה,היא קמה מוקדם והכינה לכולנו ארוחת בוקר וכריכים לדרך…

בטיולים הקודמים אספנו מהילדים את הניידים והם יכלי להשתמש בהם רק כשיש wi fi בחדר…

הפעם מכיוון שהן קצת גדלו החלטתי להשאיר להם את הניידים ולקנות להם סים זר. השיקול היה בעיקר בזכות האפליקציה המעולה שעדכנו להם שמגבילה אותם לשימוש כולל של 3 שעות. אך גם זה התברר כטעות. בכל הזדמנות הן פנו למסך, גם כשהיה צריך להתארגן, לישון או להסתכל על הסביבה. אז כמצופה ובעקבות לחץ המעבר הניידים הוחרמו לאלתר.

כמובן שזה גרר מורת רוח והתנגדות אך מבחינתי זו היתה הברירה היחידה.

אז הבוקר התחיל בהחרמת הניידים, כבר התחלה מבאסת…

משם נסענו לפי בקשת אימי לדקטלון, הצטיידנו בכמה אביזרים וקנינו למאיה רולר בלייד כמתנת יום הולדת שחל באוגוסט.

הנסיעה לזקופנה ארכה כשעתיים מעייפות עם גשם בלתי פוסק וערפל. עשינו הפסקת צהרים מאוחרים בפונדק דרכים עם אוירה מעולה כשהאוכל לכולנו עלה 100 שח בלבד.

גם לרון לא היה מצב רוח היום כנראה מעייפות והוא נרדם ברכב בחלק השני של הנסיעה. הילדות מאוד השתוללו בנסיעה (כנראה כתוצאה מהגמילה מהמסך😉) מה שגרם גם לנסיעה להיות פחות נעימה…

אז הגענו לזקופנה לבקתת עץ פסטורלית והתחלנו לפרוק, הילדות שעטו אל הבקתה בהשתוללות ומכיוון שהיתה בעלת שתי קומות רצו במדרגות ובזמן שאני פורקת את הציוד מהרכב התחילו הצעקות….

שמעתי את שני צועקת אך לא ממש הבנתי תחילה אם זה צעקות כאב או השתוללות… גם כך כבר הייתי חסרת סבלנות מחוסר השקט של היום הזה…

הגעתי לבקתה, שני בכתה בכאב והחזיקה את הרגל, הסרתי את הנעל ולא האמנתי… הקרסול היה כולו נפוח והיה ברור לי שאנחנו צריכים להתפנות לבית חולים. בעלי הבקתה באו ישר לסייע, הביאו קרח ומכיוון שאני לא מכירה את האזור ושני לא יכולה לזוז הם קראו לעוד אנשים שיסיעו וגם הסיעו אותנו לבית חולים כי בכל זאת לנהוג בערב , בערפל ובאזור לא מוכר זה היה כמעט בלתי אפשרי וגם אם לומר את האמת, אמא שלי לא הרשתה לי… (בשבילה אני עדיין ילדה..)

הגענו לבית החולים די מהר וטיפלו בנו בחריצות, נראה לי שהיינו התיירים היחידים (בכל זאת זו לא עונת השברים של תאונות סקי..)

לאחר הצילום השני התבשרנו שיש שני שברים שדורשים ניתוח ועלינו לחזור לארץ…

אז כבר מאוחר וכנראה שהתוכניות משתנות ועוד ישתנו…

חזרנו לבקתה עם גבס וקביים. שאר הילדים ואמא שלי חיכו לנו בצפייה, התעודדנו שקורים דברים שניתנים לפתרון ולא גרוע מזה ומחר יום חדש…

אז גם נפלו עלינו מלא סידורים, לטפל בביטוח שלמרות שעשינו פספורט כרד ששילם את כל הטיפול עדיין עלינו לראות את הכיסוי לטיסות חזרה, לחפש מנתח טוב בארץ, לשלוח טפסים וכמובן שכל תוכניותינו כאן נגוזו לבנתיים.

מזל שאמא שלי הייתה איתי למרות שהדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה לגלות שיש הרבה אנשים טובים…

בעלי הבקתה שהושיטו יד לעזרה והסיעו לבית חולים הלוך וחזור, עזרו לי לקנות תרופות וקביים.

לאורחי המלון שעזרו לי לסחוב את שני ממקום למקום, אחד האורחים שהוא למעשה כומר שנימצא כאן עם הקבוצת הדרכה שלו עזר, תרגם, הביא החזיר ותרם ככל יכולתו…

אז הפעם מישהו בדק ממש את קצה היכולת שלי… הרגשתי שללא אמא שלי היה לי קשה להסתדר לבד או לפחות להרגיע את הילדים האחרים… שמחתי שיש לי את שחף, אומנם הפעם כחבר טלפוני אבל שותף של ממש.. כי מי ידאג לילדי כמוני חוץ ממנו💖

אבל ברגעים כאלה של חרדה, הרגשות שלי מתעצמים ואני מרגישה שאני כל כך אוהבת אותם את הילדים האלה שיצרנו ואת המשפחה הנפלאה שלי, ואני מודה להם על עצם קיומם ושהם גורמים לי לכל כך הרבה אושר למרות העצבים והדאגות. על הזכות שנתנה לי להיות אמא ושיש לנו את המשפחה שלנו כדי לחוות, לתמוך ולהיות אחד בשביל השני.

כשחזרנו ראיתי את ארבעת ילדי המקסימים יושבים יחד סביב שני בדאגה, מדברים מבקשים סליחה כי כולם מרגישים קצת אשמים… וזה חימם לי את הלב.. כי הרבה דברים יכולים לקרות בחיים אך הכי חשוב שיש סביבך אנשים אהובים שיכולים לחוות את זה איתך…

💜💕💜💕

מחר כשהשמש תזרח הרבה דברים יתבהרו…

אז בנתיים לילה טוב💫

שוב גשם…

מזג אויר חורפי שכזה ממש משפיע על המצב רוח…

אבל לא התעצלנו ולאחר שהזמנו כרטיסים 3 ימים מראש החלטנו לא לוותר ולנסוע פעם ראשונה במיניבוס השכור…

חצי שעה נסיעה ואנחנו שם… נכנסנו לרכב עם כל הבוסטרים (לאחר התקנה מסובכת של 10 דקות ולא מעט עצבים ) התחילו המריבות של מי יושב איפה…

ככה זה שיש 9 מקומות – ככל שהבחירה מרובה הויכוח יותר ארוך.. (מעניין שבספרק הפיצי של 5 מקומות הויכוחים יותר קצרים).

יצאנו לדרך המקסימה, שמתי לב שברגע שיש לי דירה ורכב אני מרגישה מקומית. תחושת העצמאות נוחתת עלי והגובה של הרכב רק מוסיף ואני מרגישה מלכת הכביש.

הגענו למכרה והיה עומס של מכוניות עם הרבה מגרשי חניה צפופים שכבר ממבט ראשון היה לי ברור שלהכנס עם מיניבוס כזה גדול יהיה כמעט בלתי אפשרי.

המוח היהודי התחיל לפעול והתחלנו לחפש חניה ברחובות ליד, חסכוני ופרקטי! בהתחלה זה נראה רעיון גאוני ואפילו מצאתי חניה בשולי הדרך בחלק של עפר.

שמחה ומרוצה התחלתי לחנות מה שהתגלה כטעות איומה…

העפר בשילוב גשם הפך לבוץ טובעני והדשא היפה שליד התגלה כמחליק לא פחות, תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי שקועה בבוץ כשהגלגלים מפרפרים כשמאחורי עמוד ולפני מכונית כך שאפשרות התזוזה מוגבלת ביותר…

שני לשמחתי הרבה שחשה בלחץ המתגבר הציעה לרדת ולקחת את הילדים כדי שאני וסבתא נטפל בברוך הבוצי…

אני התחלתי לחפור בבוץ ולחפש אבנים למנוע התדרדרות סבתא מיכלי חפרה בפחים ומצאה בריסטולים כדי למנוע החלקה על הדשא הרטוב… ניצלנו כל פיסת יצרתיות כולל תחנונים לעובר אורך שינחה אותנו לצאת מהבוץ…

לשמחתי תחנוני אמא שלי עזרו והוא התחיל לכוון אותי, ישרנו את הגלגלים והוא אמר לי להתחיל לנסוע בהילוך שני, מכיוון שהוא לא ידע אנגלית תקשרנו בשפת הסימנים… ויצאתי מהבוץ!!! איזה תחושת ניצחון!!! מרוב שמחה בזוית העין ראיתי את כמא שלי מתנפלת עליו בחיבוקים ונשיקות😍 נראה לי שעכשיו הוא במצב של פוסט טראומה🤣

יצאתי משם בדהרה ומרוב לחץ למצוא חניה לרכב כזה גדול החלטתי להכנס לחניית אוטובוסים. מהר מאוד הגיע איש וביקש ממני להתפנות משם עשיתי את עצמי לא מבינה מילה וגם כאן נעזרתי בפרצופים מתחננים ושפת הסימנים. האיש הביא עוד אנשים ואני התעקשתי שאני לא מבינה כלום כך שבסופו של דבר הם התיאשו ואפשרו לי לחנות…😂 מוח יהודי כבר אמרנו? 😉

המכרה היה מדהים ביופיו עם פסלים מקסימים ממלח ורון שכל כך התלהב ממש ליקק את הקירות. למכרה יורדים 360 מדרגות והמון הליכה.

מאז שלקחנו את רון למערת הדרקון כל מערה נראית לו של דרקונים ולשמחתי זה מניע אותו להליכה נמרצת אז כל פעם אני ממשיכה בשבילו את הסיפור הדמיוני, ואם להודות באמת כל פעם שאני רוצה לזרז אותו ממש, הסיפור הופך למפחיד יותר ואנחנו צריכים לברוח לדרקות כדי שלא יאכל לנו את הזנב…

לשמחתי באמת בפולין רואים הרבה דרקונים וגם הפעם זה צלח ובאמת היה פסל של דרקון במערה כך שהסיפור שלי נשמע אמין מאוד.

מסתבר שבזמן השואה היהודים הועסקו בעבודות כריה ולכן ניתן לראות כיתובים בעברית ומגן דוד חרוט הקירות בחלק מהמקומות. הסיור היה די ארוך ובסופו הרגלים של כולנו רעדו מעייפות…

קינחנו המסעדה פולנית/איטלקית מצויינת די קרוב למכרה ומשם נסענו בפקקים לחדר והתחלנו לארוז…

מחר נוסעים לזקופנה. אם נספיק אולי נלך בבוקר למפעל של אוסקר שינדלר.

בגלל מזג האויר לא יצא לנו ללכת לאנרגילנד אבל יתכן ונשנה את סוף הטיול ונחזור לעשותו מהצד הסלובקי. מאכזב קצת אבל סיכמנו שזורמים ומשתחררים👍😘😍😊

אז איך משתחררים? פשוט לא עושים כלום… הבטלה משחררת…

היום לקחתי את הרכב בהתרגשות גדולה ועם הרבה חששות…

הגעתי במונית למרכז השכרה ובדיוק שיצאתי משם והתחלתי לנסוע נגמרה לי חבילת האינטרנט וכמו בחורה של שנות האלפיים בלי וויז או גוגל מפס אני אבודה…

הוצאתי מפות אך ממש לא הצלחתי להבין מהם כלום, בלק אאוט מוחלט… אז פשוט עצרתי ולמזלי היה קיוסק שמכר סים זר.. קניתי, אך שוב עם המזל שלי הוא לא עבד. הפעם הייתי חכמה יותר ולא הסכמתי להתפנות מהחנות עד שהאינטרנט ישוב לחיים… בסוף זה עבד והגעתי בשלום עם המיניבוס לדירה🤣 רכב ל 6 אנשים שיכול להכיל גם מזוודות ממש נראה כמו מיניבוס וההתנהלות איתו אינה פשוטה: ידני, דיזל ומימדי ענק… ופה המקום להודות לשחף שמתרגל אותי על רכב ידני כבר כמה שנים🏆

היום היה מזג אויר ממש גשום, הגשם לא הפסיק לטפטף מהבוקר וכל תוכניותינו לנסוע לאנרגי לנד בוטלו… בהתחלה חשבתי להחליף את התוכנית בפארק מים מקורה אך כשהגעתי מההשכרת רכב וראיתי את הסטלבט בבית ויתרתי על כל התוכניות ופשוט נחנו…

הבנות עשו קצת חוברות לחופש, ראינו טלויזיה, הבנות שחקו משחקי קלפים, קפצתי עם אלה לסופר מקומי גדול (אני מתה על סופרים בחול!) וחזרתי עמוסת קניות בגרוש וחצי.. המחירים פה בעיקר למקומיים מדהימים!

לדוגמא סטק לבן 6 פרוסות 20 שח, 10 נקניקיות 5 שח, כרעיים עוף 4 שח לקילו… אז קניתי ובשלתי צהרים, מרק עוף שמתאים ליום חורפי, כופתאות מקומיות, וסטייקים… היש טוב מזה?

אז התבטלנו עד הערב ולמרבה הפלא זה עשה מצב רוח טוב… זה גרם לכולם לצאת מרצון מהבית ללא ויכוחים ועם הרבה שיתוף פעולה. טיילנו בערב בעיר העתיקה, אמא שלי ושני בילו יחד ואני ושארהילדים בילינו בנפרד. אמא שלי ושני נכנסו למוזאון השעווה ואנחנו נכנסנו למוזאון המראות. שני המוזיאונים לא מומלצים במיוחד אבל זה העסיק את הילדים לחצי שעה…

הכיכר בעיר העתיקה מקסימה עם אוירה נהדרת, מלאה בתי קפה ונגני רחוב.. חזרנו בערב עייפים אך מרוצים.

בערב יש אחדות מיוחדת לילדים, לשחק ולדבר יחד… לשמחתי המסכים כמעט ולא מהווים חלק משמעותי בשהיה שלהם, ככל שהימים עוברים הם יותר ביחד ואפילו בזמן זה שאני כותבת את הפוסט (12 בלילה) כולם שקועים במשחק טרוויה יחד עם אמא שלי. כיף גדול!

עכשיו אחרי שמרגישים רוגע של בית והתנהלות הרמונית בין הילדים גם אני מתחילה להרגיש הרבה יותר רגועה ומשוחררת…

האוכל והבטלה עשו את שלהם… מסקנה, בטלה זה מרגיע..

כבר כמה פעמים אני שמה לב בנסיעות שהילדים בטיול זקוקים לשלווה של בית…

הם לא יכולים להיות פעילים כל יום, זה גורם לעימותים וחוסר שקט.. על אף שאני מודעת לכך אני שמה לב שיש בליבי הדחקה… מה לא נראה הכל? נוותר? אז התשובה היא כן…

אני מאחלת לילדי שבנוסף להזדמנויות שאני מאפשרת להם לראות עולם לחוות ולהתנסות הם יעשו השלמות גם בעצמם. שיראו דברים שעוד לא ראינו או שיראו את אותם דברים מנקודת מבט בוגרת יותר.

למחר הזמנו כרטיסים למערת המלח אז אין מצב שנוותר ולמזלי הביקור לא תלוי במזג האויר.. לפי התחזית אמור להיות גשום כל השבוע.

ואולי אחכ אם יהיה מזג אויר טוב ניקח שיט על נהר הויסלה ואם יהיה גשום נמשיך לפארק מים מקורה או שאולי נחזור להסתלבט קצת בדירה כדי להשתחרר…

האם חופש הוא באמת חופשה?

היום היה עמוס במיוחד…

בתחילתו ניסיתי בעיקר להבין את אפשרויות ההגעה בין המקומות השונים..

מכיוון שאנחנו שישה אנשים לרוב המקומות היינו צריכים 2 מוניות מה שמייקר מאוד את העלות ומסרבל מאוד את ההגעה… אפשרות שניה הייתה לקחת טראם אבל עם ילד בן 3 ועגלה עם כמה קונקשנים בין תחנות נראה גם אפשרות מסורבלת. לכן נכנסו למלון מפואר יחסית ומשם לקחנו וואן שהכיל את כולנו…

התחלנו בגן החיות של קרקוב שהיה מדהים! עלות הכניסה מאוד זולה והמיקום שלו בתוך יער עם סביבה טבעית ירוקה ויפיפיה, האוירה הייתה רגועה והחיות במרחק נגיעה…

לצערנו החל גשם לפרקים מה שגרם לנו להסתתר חלק מהזמן, אך גם זו הייתה חוויה..

משם רצינו להמשיך לרובע היהודי אך בגלל הגשם החלטנו שזה לא רעיון טוב וכדאי שנמתין בקניון הגדול של קרקוב עד שיפסק הגשם… הצרה הייתה שממש לא הצלחנו לצאת משם… שקענו בקניות של בגדים ומשחקים ומתכנון של שעה בילינו שם שלוש שעות… חלק מהדברים זולים מאוד יחסית למחירים בארץ וזה מאוד מפתה..

בסביבות השעה 7 המשכנו לרובע היהודי ואכלנו שם במסעדה מעולה. האוכל הפולני מאוד זול וטעים (בערך 30 שח למנה) אך המנות קטנות וכמעט ללא תוספות.

שמתי לב שבטיול אני פחות משוחררת, יכול להיות שזה בגלל הריכוז והאחריות שאני נדרשת לה שהכל יתקתק, כבר כמה פעמים אני מתגעגת לשחף שאלך אחריו בעניים עצומות בלי לדעת לאן פני מועדות, מדהים כמה דברים קטנים יכולים ליצור כל כך הרבה שלווה…

אנחנו כבר ביום השני לטיול ועדיין לא נחתה עלי השלווה, אולי זה בגלל העירוניות, או האחריות המוטלת עלי ואולי זה בגלל ה to do שיש לראות בכל אזור. אנחנו מתחילים את היום בסביבות 9 וחוזרים לחדר אחרי 10 בלילה.. היום אפילו חזרנו ב 11.30… כמובן שרון בשעות אלו כבר ישן בעגלה… אז באור לכולם שזה טינו חופש…

ההתלבטות בין לעשות מנוחה/נופש ולהספיק פחות לבין לראות לפחות את הדברים החשובים היא החלטה חשובה… כרגע אנחנו בהחלט שקועים בלראות ולהספיק אך עם הזמן אני מאמינה שנרגע ונחליט גם לנפוש מידי פעם.

הרהרתי היום איך הבנות מרגישות לגבי המצב הטיולי החדש? כי אני בטוחה שהאוירה האחרת שלי משפיעה גם עליהם. אז החלטתי לשאול…

שני אמרה שהיא מרגישה הרבה יותר אחריות וזה גם נראה לעין במסירות שלה, בהשתתפות לגבי תוכניות, מחשבות ובכלל בכל הדרוש.

מאיה אמרה שהרבה פחות כיף לה והרבה פחות מצחיק..

אלה לא השיבה, ורון אמר שהוא קצת עצוב כי הוא מתגעגע לאבא…

אחרי ששמעתי אותם ברור לי שגם אני צריכה להשתחרר, מזל שאמא שלי פה והיא הרבה יותר משוחררת…

לפעמים נדמה לי שאני נכנסתי לנעליו של שחף והיא נכנסה לנעלי…

עוד לא החלטתי אם אני מרוצה מהמצב… בטח יקח עוד כמה ימים עד שארגיש ביטחון ושחרור ואז אני בטוחה שלכולם יהיה טוב יותר…

גם עכשיו נראה לי שהם נהנים אך אני יודעת שאפשר יותר ולצערי ולשמחתי זה תלוי בשיקוף שלי…

מחר אתגר חדש, לקחת רכב לבד, לנהוג לבד… מעניין אם אצליח במשימה בקלות…

זהירות נהגת חדשה בכביש…

יש…

הגענו…

לרגע חשבתי שזה לא יקרה אף פעם…

להפתעתי הפרידה משחף הייתה קשה משחשבתי… הרגשתי כאילו אני משאירה חצי לב בבית…

תמיד חשבתי שכך אני מרגישה רק עם הילדים אבל מסתבר שהרגש אליו חזק לא פחות…

הרבה פעמים שאני נוסעים יחד חלוקת התפקידים בנינו היא כמו מכונה משומנת.. אני על הילדים והארגונים שלהם והוא על כל הבירוקרטיה והסחיבות ולפתע שפתאום הכל הייתי אני, הרגשתי כבד בלב…

פחדתי שלא אעשה את הדברים טוב, שאשכח משהו או מישהו, להסתדר עם הטכנולוגיה, להחזיר לחיים את השימוש באנגלית… הקיצר, למצוא את יפעת כפי שהייתה לפני שחף ובתוספת קטנה של ארבעה ילדים.

אמא שלי הצטרפה לטיול שזה מקל למרות שלעיתים צריך לדאוג גם לה בעיקר בעניני הבירוקרטיה.

היתרון הגדול של אמא שלי טמון באנרגיה החיובית, היכולת לצחוק ולהשתטות ממש כמו ילדה… האנרגיה הזו גורמת להכל להראות קליל יותר ואני מעריכה את זה מאוד.

תמיד בטיולים אני מגלה את ילדי מחדש… יש זמן להיות , להקשיב ולראות אותם באור אחר ולשכוח מחיי היומיום הלחוצים ולהסתכל עליהם כאנשים.

איך הן דואגות אחת לשניה ולרון הקטן, להקשיב איך הן מנהלות שיחות, משחקות, מכינות אוכל , מתקלחות, מסדרות את הציוד למשעי… הקיצר כל הדברים שרבים עליהם בבית בחול מתבצעים בלי להגיד כלום, כאילו מתוך שגרה או הבנה של הסיטואציה…

שני לקחת את תפקיד המארגנת, מאיה את תפקיד הנווטת ואלה שותפה של רון למשחקים ולפעילויות.

הנחיתה לא הייתה פשוטה… הזמנתי מראש נהג כדי להקל את הנסיעה למלון (120 שח) אך מכיוון שהבוסטרים לא הגיעו בזמן התעכבנו מאוד ביציאה. בנוסף רציתי לארגן סים מקומי כך שהתעכבנו עוד וקבלנו נזיפה פולנית ובסופו של דבר הסים לא עבד כך שהעיכוב לא היה משתלם…

לקחנו דירה גדולה ומפנקת עם 3 חדרי שינה ענקיים. הילדים התמקמו ואני הלכתי למשרדים כדי לעשות צק אין. לצערי המשרדים היו די רחוקים מהדירה, מה שגרם לי לצעוד הרבה ובמקביל לחפש סופר כדי שיהיו מספיק מצרכים לארוחת הערב והבוקר. מסתבר שבימי ראשון הכל סגור חוץ ממזון מהיר. אז הגעתי ממש מאוחר בערב לילדים מאוד רעבים…

בוקר הלכנו לטירת וואהל דרך הפארק המהמם עם משחקי הילדים שסובב את מרכז העיר העתיקה. העיר יפיפיה ארופאית ונעימה. האנשים אדיבים והכל ירוק ושוקק חיים. מזג האויר נפלא.. 25 מעלות עם זרזיפי גשם שיורדים לפרקים…

טירת וואהל עצומה ויפה, לא קנינו כרטיסים כדי להכנס לכל האגפים אך האגפים שהיו פתוחים היו מרשימים ביותר. קנינו כרטיסים למערת הדרקון (3שח) שהיתה קצרה ונחמדה ובסופה היו אבירים מחופשים ואנשים שהפעילו עם בועות סבון. הסמיכות של הטירה והפארק עם נהר הויסלה יוצרים שילוב רגוע ומרהיב…

משם הלכנו לאכול אוכל פולני אמיתי. גיליתי את גוגל מפס כיעיל לא רק בניווט אלה גם בהמלצותיו על אטרקציות ומסעדות. הגענו למסעדה מעולה ממש קרוב לטירה ומשם המשכנו לחנות הסוכריות. מעבר לסוכריות הטעימות הילדים יכלו להכין בעצמן סוכריות לבחירתם (10 שח) הפעילות אומנם היתה קצרה אך הילדים נהנו…

משם טיילנו קצת בכיכר המרכזית וחזרנו ממש עייפים.

היום ניסיתי להזמין כרטיסים למערות המלח ומסתבר שדרך סוכנות זה 180 שח לאדם ומבדיקה קצרה בקבוצת הפייס שאני נעזרת בה המון, אפשר להזמין כרטיסים דרך האתר ב 80 שח לאדם… חסכון עצום…

Ifat Tzaig https://www.wieliczka-saltmine.com/visiting/tourist-route/visitor-s-guide/check-prices?_ga=2.224933530.1014686648.1531677843-1874631813.1531677843

מסקנה למחר, מכיוון שזהו טיול עירוני שכרוך בהרבה הליכה עדיף לטייל עד אחר הצהרים לנוח קצת ולצאת שוב בערב…

יום שני, מחר נצא לגן החיות

יום שלישי: מערות המלח

יום רביעי: אנרגי פארק

יום חמישי נוסעים לזקופנה..

אז לאחר שנה שעברה שבה נסענו לחודשיים לפיליפינים ותאילנד התקבלה בליבי החלטה…

מכיוון שאני מורה ויש לי חופש של כמעט חודשיים יחד עם ילדי החלטתי שזו מתנה שאני חייבת לנצל.

בדרך כלל השהות עם הילדים בבית הופכת די מהר להר של טענות וחוסר שקט…

הילדים צמודים למסכים, המקרר נגמר כל יום וזקוק למילוי מחדש, אני הופכת למנקה, מבשלת והקיום שלי הוא בין הכנת הארוחה ולנקיון אחריה ושלא נזכיר את הכמות הכספים הדרושה לכל יציאה מהבית….

כל אלה הופכים אותי לאמא הרבה פחות נעימה משהייתי רוצה להיות…

בנוסף מדובר ב 4 ילדים מקסימים אך כל אחד עם רצונות משלו ולהגיע להסכמה מה עושים היום היא החלטה כמעט בלתי אפשרית.

שמעתי הרבה שאומרים, "הילדות גדולות הן דואגות לעצמן…" אז לא!

הן דואגות למסכים ולאוכל, אני לא בטוחה שזה נקרא לדאוג לעצמן… להפך אולי להזיק לעצמן…

בכלל למדתי משפט שאם ילדינו ואנחנו נפנים אותו נצא מרווחים

" לא כל מה שטוב לך , מטיב איתך…"

אז בנותי כמו רוב ילדי ישראל עדיין נמצאות בחלק הראשון של המשפט שאומר, אני עושה רק מה שטוב לי…

אז החלטתי להיות אמא אטרקטיבית שרוצים לבוא איתה, ומה יותר אטרקטיבי מחול…

אז השנה לצערי שחף בעלי היקר לא יכול לקבל חופש מהעבודה לחודשיים ולכן יצטרף אלי בשבועיים האחרונים של הטיול.

חיפשתי מקום קרוב, זול ואטרקטיבי לילדים ושיהיה לי קל להתנייד בו, ושאוכל לשהות בו רוב הקיץ. כפי שאמרתי עדיף להיות בכל מקום חוץ מבבית בחופש עם כולם…

כמובן שיש לי הרבה חששות, אף פעם לא נסעתי עם הילדים לבד ולתקופה ארוכה כל כך וגם לא נהגתי כבר שנים בארץ זרה (שחף בדרך כלל משתלט על ההגה). וכמובן שכל ההתנהלות כמו ניווט, טלפוניה, התארגנות וכל השאר הם אחריותי הבלעדית…

מרוב לחץ והתרגשות כבר כמה ימים אני בקושי ישנה. מנסיוני ההתמודדות עם הפחד גורמת לנו לממש את היכולות שלא ידענו שקיימים בנו… כך גודלים🧒

אמא שלי תצטרף בתחילת הטיול ויש לה כרטיס פתוח כך שתוכל לחזור מתי שימאס לה…

חמותי תצטרף ל 5 ימים בורשה ואחכ שחף אמור להגיע לשבועיים האחרונים..

אז מה בתכנון: 14.7-19.8

נוחתים בקרקוב

5 ימים קרקוב

5 ימים זקופנה

5 ימים ורצלב

7 ימים ורשה

7 ימים צכיה

7 ימים סלובניה

כמובן שהכנתי רשימת פעילויות לכל אחד מהמקומות ונחליט מה לעשות באיזה יום לפי מזג האויר והאנרגיה המשפחתית.

תוכלו לעקוב אחרנו ונעדכן על המקומות, האוירה והחוויות המשותפות.😍💋😘

יפעת

הפוסט הזה מיועד למי שמתכנן טיול בפיליפינים ורוצה להבין מה העלויות הצפויות.

.(ריכזתי בשתי רשימות את ההוצאות שהיו לנו לכל המשפחה (2 מבוגרים ו 4 ילדים בגילאים 2,7,9,11

כל המחירים הומרו לדולר אמריקאי.

סיכום הוצאות

טיסות כולל טיסה מבנקוק למנילה וטיסות פנימיות: 2,630 דולר

מלונות: 2,514 דולר, ממוצע יומי 86 דולר

הוצאות שוטפות: 3,882 דולר, ממוצע יומי 133 דולר

פירוט יומי

טיסות

Bangkok (BKK) to Manila (MNL): $644

Manila (MNL) to Puerto Princesa (PPS): $300

El-Nido to Cebu: $605

Tagbilaran (TAG) to Manila (MNL) to Caticlan (MPH): $530

Caticlan (MPH) to Manila (MNL): $374

מלונות

Palawan Village Hotel (Puerto Princessa): 56.42 (1 night)

JBR port barton (Port Barton): 72.72 (2 nights)

Garnet Hotel (El Nido): 333.30 (5 nights)

Allson's Inn (Cebu): 55.08 (1 night)

Marcosas Cottages Resort (Mohlbohl): 339.26 (4 nights)

Scent of Green Papaya Resort (Alona Beach): 626.93 (6 nights)

Red Coco Inn de Boracay (Boracay): 474.64 (4 nights)

Hennan Lagoon (Boracay): 450.73 (2 nights)

Concierge at Sea Residences (Manila): 105.13 (1 night)

הגענו לקופנגן….

בימים האחרונים של צ'אנג מאי החלטנו לקחת רכב עם חברים ולצאת לטיול. שכרנו וואן שהספיק לכולנו (2 משפחות) 11 אנשים. והחלטנו ללכת לחוות הטיגריסים. 

בכל הטיול היו לנו התלבטויות לגבי התעללות בבעלי חיים… מצד אחד עבור הילדים הנגישות לחיות שהם לא רואים בדרך כלל מקרוב זו חוויה מסעירה, אך מצד שני המוסר של ההחזקה בשבי והשימוש בחיות לצורכי בני אדם ולהנאתם היא בהחלט לא מוסרית.

אז החלטנו לחנך על זה, לדבר עם הילדים לחלוק איתם את הדילמה ושכל אחד יפעל על פי מצפונו. ולכן החלטנו לעשות חלק מהאטרקציות הקשורות לבעלי חיים. 

בחוות הטיגריסים http://www.tigerkingdom.com/chiangmai/ הופתעתי מאוד לטובה מהיחס הניתן להם. כל בעלי החיים היו משוחררים וערניים. אומנם היו שם הרבה מאלפים בתוך הכלובים אך החוויה היתה נעימה ולא הרגשנו את סיבלם… ברור שאף חיה לא הייתה רוצה לחיות בשבי אך לא הרגשנו התעללות… המחירים בחווה היו ממש גבוהים ונעו בין 500-1500 באט לאדם. ילדים מתחת לגובה של 120 יכלו רק ללטף את הטיגריס הקטן שנראה ממש כמו חתול תמורת 1500 באט לרבע שעה. למזלנו הצלחנו לשכנע את אלה לוותר כי זה נראה לנו ממש מיותר ולא משתלם… שני ומאיה נכנסו לגור האריות הבינוני (5 דקות לילדה) בעלות של 700 באט. הילדים ממש התלהבו לראות חיה כל כך מדהימה וענקית מקרוב… 

משם נסענו לחוות הפופו http://www.poopoopaperpark.com/  שזה מקום ממש מגניב. במקום ניתן לראות את תהליך המחזור שעושים מקקי של פילים!!! כן, כן, קקי של פילים! זה בכלל לא מסריח ואפילו מהנה ומעניין… מסתבר שפילים מעכלים רק 50% ממה שהם אוכלים ולכן הקקי שלהם נשאר סיבי וניתן למחזרו לנייר. בחווה הראו לנו את התהליך, יצרנו בעצמנו נייר ולסיום הייתה עבודת יצירה מנייר ממוחזר. ממש פעילות חינוכית מעניינת ומקורית ובכלל גם המקום מקסים. בצפון יש ממש קסם בכל הצמחייה והאוירה הפסטורלית שהם מצליחים לייצר, כך שכל מקום משרה רוגע… תענוג!

משם המשכנו לחוות הסחלבים שהכניסה אליה חינם, מקום עם אווירה של טבע בשיאו ואכלנו שם ארוחת צהרים שהייתה טעימה. משם חזרנו לשוק יום שבת בצאנג מאי , שמתחיל ליד שער צ'אנג מאי, שהיה כיפי כמו שוק יום א' (לא כמו שוק הלילה שפחות אהבתי) וגם זכינו להשתתף בטקס בודהיסטי של חילופי העונות. הטקסים שלהם מקסימים וגם מאוד מקבלים, יכולנו להשתתף ואפילו שמחו שהצטרפו… זו פשוט דת מקסימה לדעתי!

יום למחרת יצאנו לטיול ג'יפים עם הרד בריק. השרות שלהם באמת מעולה. באו לקחת אותנו מהמלון עם הציוד , איחסנו אותו כל זמן שהותנו בטיול ולבסוף קיבלנו גם לילה חינם במלון.  לטיול יצאנו 4 משפחות עם ילדים שהיו ממש מקסימות. אני דווקא שמחתי לפגוש משפחות ישראליות.  למזלי אנחנו משפחה חברותית והילדים שלי רק מחפשים להתרועע עם עוד ילדים ובמיוחד ישראלים. יכול להיות שזה בגלל שאנחנו כבר יותר מחודש ללא ישראלים או שפשוט זה אנחנו… אוהבים חברה😊

נסענו עם נהג בשם טוני שישר הכניס אותנו לאווירה, שם לנו מוזיקה ישראלית שהילדים אוהבים, היה סבלני מאוד ובאמת דאג לכל מחסורנו. הילדים כל כך אהבו אותו שהציעו לו לבוא אלינו לישראל. הדבר המפתיע ביותר זה שטוני מדבר עברית, זה הקל מאוד על התקשורת עם הילדים והוא ממש זרם איתם. הוא ראה שהם מתלהבים מנסיעת שטח אז הוא לקח אותנו בדרכים יותר מאתגרות. שאחד הילדים היה עצבני הוא השתמש בהמון הומור וכמובן שהיה מוכן לעצור בכל עת שביקשנו. המשפחות היו ממש נחמדות והתחברנו מאוד , עד כדי כך שאנחנו מקווים שנפגש גם בארץ… האווירה הייתה מעולה!!! עשינו סנפלינג בין העצים, היינו במעיינות חמים, עשינו שוב את הסטיקי פולס וביקרנו בין השבטים. אין לי ספק שלא היינו מגיעים לחלק מהמקומות האלה בעצמנו ואני לא מתכוונת לאטרקציות אלה בעיקר לדרך ולטבע שהיינו חשופים אליו לאורך כל המסלול… 

החלק הפחות מוצלח היה האטרקציות עם החיות אבל גם שם לקחנו החלטות מוסריות. חוות הנחשים הייתה נחמדה ורון מרוב פחד התחבא מאחורי הגב של שחף ולא הסכים לצאת…

בחוות הקופים היה לנו ממש קשה… הקופים היו קשורים כמעט כולם והמופע נראה ממש ההתעללות אז אני, שחף ומאיה החלטנו לצאת ולא להשאר במקום. הייתי גאה במאיה שהחליטה באומץ לא לשתף פעולה ולהיות רגישה לסבלם של הקופים המסכנים. גם שני אחריה אמרה שהיא מבינה את הסבל…. כשהילדים קטנים אתה יכול להחליט עבורם אבל היום תפקידי להוביל אותם לחשוב ברגישות ובהזדהות ובהתאם לגרום להם לבצע את הבחירות בעצמם…  להוביל זה תפקיד כל כך קשה… הרבה יותר קל להיות דיקטטור😉

כשהגענו למופע ולרכיבה על פילים ושוורים היתה התלבטות קשה יותר… אומנם החלטנו לרכב על פילים וויתרנו על השוורים אך המצפון לא היה שקט…

בסהכ אני ממש שמחה שיצאנו לטיול ג'יפים, זה התאים לאווירה המשפחתית שלנו ולחוויה בצפון תאילנד. 

אני לומדת הרבה על המשפחה שלנו בטיול הזה… בשלב זה אני ממש מבינה עד כמה אנחנו משפחה זורמת… כמעט בכל הזדמנות שאנו נתקלים באנשים לא משנה אם הם ישראלים או לא אנחנו משוחחים, מתעניינים.. ואני רואה שזה עבר גם לילדינו.. אין להם פחד מזרים, הם חייכנים ומפתחים שיחה בקלות והחברה חשובה להם… וכנראה גם לנו…

אתמול הגענו לקופנגן לחוף salad beach. זה אזור שקט בקופנגן שיותר מתאים למשפחות. סגרנו על מלון בשם קוקי סלאד שמצוי על צלע ההר. לקחנו שני חדרים כרגיל אבל החדרים לא היו צמודים כפי שבקשנו ולכן לא הסכמנו להתפצל אז ישנו יחד באותו חדר בצפיפות… בחדר גם הייתה מרפסת מאוד בעייתית שרון בקלות היה יכול ליפול ממנה…  כל המלון הוא עם מדרגות ומאוד לא נוח להתנהלות, במיוחד לא עם ילד קטן כשלנו או עם עגלה… גם כשהבאנו את הציוד לחדר זה היה מאוד בעייתי.. שחף המסכן הזיע כמו חמור מרוב מאמץ והמונית לא הסכימה לרדת כי השיפוע מטורף…. אז החלטנו לא להשאר במלון וגם בעלת המקום הסכימה לבטל לנו את ההזמנה, אז החלטנו לעבור…  כל מעבר כזה משמעו רצף של  התרוצציות… מבאס אך עדיף על הסכנה שנשקפת מהמרפסת ומהמדרגות…

למזלנו החברים הסכימו לשמור על הילדות ואני, שחף ורון עברנו מלון למלון עד שמצאנו. עברנו לסאלד ביץ' ריזורט http://www.phangan-saladbeachresort.com שזה מלון ממש חמוד עם בונגלוסים ובריכה כך שהכל לטובה…

בטיול הילדים לומדים להכיר אותנו במצבי לחץ… במהלך הטיול היו כבר כמה ארועים שהיינו צריכים לקבל החלטות משמעותיות ומהירות. בהתחלה הילדים היו מתערבים והופכים להיות חסרי מנוחה עד שלימדנו אותם שבמצבי לחץ אני ושחף צריכים ספייס ושקט… הפעם ראיתי שהם למדו. ורק לאחר מכן הם שאלו מה קרה וקיבלו הסבר מעמיק.

חוף salad beach הוא חוף שקט שיש בו מעט מאוד אנשים והרחוב המרכזי מאוד צנוע (כמה חנויות בלבד). החוף מקסים ומספר המסעדות מצומצם… אני תוהה עד כמה באמת מקום כזה מתאים לנו לאורך זמן… העובדה שאנחנו עם חברים בחוף מאוד משמעותית עבורנו. אם היינו פה לבד אני חושבת שהיינו משתגעים שבוע שלם באווירה כזו… כפי שאמרתי, אנחנו זקוקים לאנשים, לחברה, לאקשן…עכשיו אני יודעת את זה בוודאות במיוחד לאור הטיול בפיליפינים שבו היינו רק אנחנו 24/7. אז יכול להיות שנשלב… חלק ב salad beach וחלק באזור התיירותי יותר של קופנגן… התחלנו גם לבדוק לקחת טיולי יום לאי קוטאו או למפלים באזור… נראה.. מה שברור כרגע שבוע שלם באי קטן זה יותר מדי שקט עבורנו…

אז הנה הגיעו הימים האחרונים בבורקאי משם למנילה וחזרה לצפון תאילנד…

אז אחרי התלבטויות עברנו למלון 5 כוכבים  henann lagoon שזה שדרוג משמעותי מהמלון הקודם…

אנחנו שמים לב שעם הזמן בטיול  ההוצאות והצרכים שלנו גדלים וזה מתבטא גם בצורך להתפנק…

בורקאי בהחלט מיועדת לנופש ובאופן מפתיע ממש לא בא לנו לעשות שום אטרקציה למרות שיש פה המון הצעות… צלילת קסדות, בננה, מצנחים, אופנועי ים וכו'… אולי המלון השווה לא עושה חשק לצאת מהבריכה…

ולמרות הנופש המדהים , כאמא הסידורים לא בורחים ממני..  סדר, כביסה, אוכל, חינוך…  זה עדיין אני!!! לרכז את הכביסה במקום אחד (בכל זאת  6 אנשים), לשמור על הסדר ולשלוח למכבסה,  להחליט מתי אוכלים, כמה חטיפים ומתוקים מותר וכשיש מריבות בין הילדים המתווכת האולטימטיבית היא אני…. אז מסתבר שגם שיש שניים שווים חלוקת העבודה נשארת כשהייתה. שחף כרגיל אחראי על הסידורים. האמת אין ספק שלא יכולתי בלעדיו… הוא אלוף בכל הדברים שאני שונאת… להתעסק עם הוצאת כסף, תרגום באנגלית של כל מיני מסמכים שלי לוקח שעה ולו לוקח דקה, הזמנת מלונות, טיסות ומה שביניהם…. יש לו גם כוח פיזי שלי אין. אם צריך להתרוצץ בלהביא, לקחת, לקנות… ובטיול יש המון כאלה… כמות הציוד של משפחה של שש נפשות היא עצומה ועוד לסחוב ציוד ים ובריכה שהרבה פעמים לא מספיק להתייבש בין המעברים ושוקל טון!!!

כביסה מלוכלכת ומסריחה שיוצא שכל פעם מזוודה שלמה מיועדת רק לכביסה מלוכלכת…

 וילד בגמילה שכמות ההחלפות והבילוי שלנו בשירותים ברחבי העולם מעורר התפעלות (רק על זה יכולתי לכתוב בלוג שלם…) 

אז חזרה לבורקאי…

הגענו לבורקאי בגלל המלצות שקיבלנו במהלך הטיול ובהחלט לדעתי זו הייתה סיומת מצויינת… כל הטיול תכננתי לקנות שמלות חוף ופשוט לא היה איפה… אז פתאום להגיע למקום הומה אדם עם חנויות ואקססוריז גרם לי התרגשות עצומה (רק נשים יבינו אותי) ולכן כל הפעילויות הימיות נראו לי שוליות בהחלט… כל מה שעניין אותי הוא הנופש, החוף, השקיעות, האוכל, הקניות והמסאגים… הנאות החיים!!! (קניתי רק שימלה אחת בסוף ב 700 פזו.. כך שממש לא הגזמתי)

גיליתי שיש שם שני קניונים, קניון על החוף שזה למעשה מדרחוב גדול שנקרא ה dmool וקניון מקורה שניקרא סיטימול שהוא יותר רחוק מהאזור התיירותי. נסענו עד אליו ובסוף גילינו שאין בו יותר מ 20 חנויות… אך לפחות הן בסגנון מערבי וזכינו לקנות שם לבנות טלפונים במחירים מצחיקים. ה dmol ממש נחמד אבל הוא אפילו לא מזכיר mall במושגים של הארץ…

הכיף בבורקאי היא תחושת החופש, בערב יש ריקודים על החוף,  מפסלים בחול, וזה מקום עם אוירה של פאן. בהחלט סיומת כיפית.

כשעברנו למלון המפנק אלה החליטה שגם היא יכולה להרוויח כסף. במהלך הטיול ראינו פיליפינים שעושים כל מיני עבודות כדי להרוויח, אפילו אם זה רק כמה פזואים בודדים. אני צופה באלה כבר כמה זמן ורואה איך המחשבות שלה רצות…

יום אחד ראינו הומלס ברחוב שביקש כסף והיא מלמלה לעצמה " למה הוא מבקש כסף, הוא לא עושה שום דבר מיוחד…" וזה פתח שיחה מעמיקה על כישרון ושכל אחד יכול לנצל את הכישרון שלו כדי להרוויח ושלכל אדם יש כישרון…. השיחות המעמיקות בטיולים ( האמת אני מרגישה את זה גם בחופשים של הילדים מבית הספר) הן יקרות מפז…

אז אלה החליטה שגם לה יש כישרון והוא יודעת לעשות קישוטים מעלים… היא ישבה שעות ויצרה קישוטים, צמידים, שרשראות,  וסתם דברים יפים, ארגנה אותם בצלחת ויצאה לשוטט ברחבי המלון כדי למכור…. בהתחלה היא לא הצליחה וחזרה לשאול למה לא קונים ממנה???  העניים שלה המיסוי אותי… שני ומאיה הסבירו לה שזה ירקב אחרי יום יומיים כי זה עלה ונתנו לה דוגמא את הכובע מעלי בננה שעשו להם שנרקב אחרי כמה ימים…. כמה אכזבה הייתה בעניים שלה…. אז היא החליטה למכור רק תמורת פזו… ולאחר שיחה עם המלצרים 😋 התחילו לקנות ממנה והיא הייתה מאושרת😍😘😍😘😍

הפעם השניה הייתה בחוף. יש שם הרבה ילדים פיליפינים שמפסלים בחול תמורת כסף בצורה מדהימה לפי בקשה. למשל שם הילד, שם המשפחה וכו'… הם גם מפסלים בחול את המילה בורקאי ושמים בתוכה נרות כך שזה מואר בצורה מדהימה ומיוחדת אך הם גובים תשלום עבור כל צילום.. הבנות התבאסו… אז יום למחרת הן החליטו שהן מפסלות בעצמן, הן ישבו שעות בזמן שאני ושחף נהנים מהשקיעה עם שיק בננה משובח ופיסלו עד שהצליחו… הייתה להן התלבטות אם לגבות כסף ולבסוף החליטו שזה יהיה בחינם. כך הן פנו לתירים (במיוחד אלה) והציעו להם להצטלם איתם או עם התוצר ללא תשלום… אני נמסה מהיוזמה והרעיונות האלה…

בהמשך אלה שאלה אותי אם אפשר להיות מפורסמים מלפסל בחול? אז המשכנו את שיחתנו לגבי הכישרון וזה התפתח לשיחה שהובילה לכך שמפורסמים הם לא רק שחקנים וזמרים אלה כל מי שמשתמש בכישרון שלו באופן בולט כמו מדענים, ממציאים, אומנים, מנהלים וכו'… ראיתי שזה מרשים אותה! והיא שאלה: נראה לך שאהיה מפורסמת? אמרתי לה עם ניצוץ בעיניים שאני בטוחה שאם היא תשתמש הכישרונות שלה ותתמיד היא בהחלט תהיה מפורסמת…  היא נתנה לי חיבוק כל כך אוהב שהרגשתי שהלב שלי רוצה לעטוף אותה….

ביום אחר שטיילנו בחוף ראינו מלצרים עם סינרים וכובעי שף רוקדים ריקודי שורות,. ברוח שטות החלטנו אני והבנות להצטרף אלהם, היה כל כך כיף ושמייח שהבנות אמרו לי בסוף היום שזה היה היום הטוב ביותר.. כל כך כיף לי שהן נהנות איתי שחושבות שהכי כיף עם אמא. זה לא מובן מאליו בעיני , בכל זאת יש לי מתבגרת וחצי בבית…

אחד הדברים שהבנות רצו לקנות אלה תמונות שציירים מציירים לפי בקשה על חולצות או על קנבס. בגלל שאנחנו עוברים דירה  הן החליטו לעשות תמונות על קנבס עם השמות שלהן והנופים של בורקאי שיהיו להן בחדרים בבית החדש. זה לוקח 24 שעות לביצוע והאמנים שם מדהימים (1250 פזו) אני אוהבת את הבחירות שלהן, הן בוחרות להוציא את הכסף על זכרונות רגשיים יותר מאשר על קשקושים שיש פה בשפע…

באחד הערבים גילינו שוק ממש מגניב שיש בו בעיקר דגים ופירות ים והמיוחד ביותר הוא שניתן לקנות בשוק מה שרוצים ותמורת 180 פזו לקילו מבשלים לכם את מה שקניתם במסעדות מסביב. אומנם יצא קצת יקר אבל מאוד מיוחד! 

יש בבורקאי המון תיירים אסייתים, מסין, יפן, וקוריאה. (בשבילנו הם נראים אותו הדבר… 😑) אז יום אחד ראינו מסעדה סינית מפוצצת בסינים וחשבנו שזה בטוח טוב… "מליון סינים לא טועים😉"  נראה לי שהם היו  בשוק שנכנסו.. היינו הזרים היחידים. האוכל היה מצויין והיה כיף לטעום אוכל לא מוכר. כשעברנו למלון החדש היו שם המון אסייתים והבנות היו מאוד מרוצות שיש שם ילדים וניסו להתחבר. במהלך הטיול כמעט ולא פגשנו משפחות ישראליות וילדים בכלל. באופן כללי האסייתים והפיליפינים מאוד חמים לילדים. בדרכ יש להם ילד אחד או מקסימום שניים והם ממש מתייחסים לילדים בחום ובאדיבות. אז במלון אלה ורון התחברו גם איתם.

בסוף שחף עשה עם הבנות בננה כדי לעשות V גם על זה…😄

בגלל הטראומה מההגעה הבלתי נסבלת לבורקאי הפעם החלטנו לקחת הסעה פרטית דרך המלון עם סירת מנוע מהירה ואין ספק שזו כבר הייתה חוויה אחרת ומפנקת. אומנם עלה יותר יקר (2700 פזו) אבל משתלם מבחינה רגשית.

משם הייתה לנו טיסה למנילה., לקחנו מלון ליד קניון אסיה סנטר שהוא בין עשרת הקניונים הגדולים בעולם , כמובן ששוב בניתי על קניות ולא קניתי כלום..😎  וב 3 בבוקר קמנו לטיסה לבנגקוק ומשם לצאנג מאי. כרגיל ימי מעברים , סיוט ועצבים!!! אבל עכשיו יש לנו 10 ימים בצפון תאילנד בלי מעברים חדים… יש!!!

הגענו לבורקאי…

ההגעה הייתה לא קלה וגם קדמו לה כמה אכזבות.

ביום האחרון בבוהול שכרנו נהג ורכב כדי לבקר בשדות האורז בפארק הלאומי ובמפל.

התחלנו במפל.

Pahangog falls (Dimiao twin falls)

הנהג הוריד אותנו בתחילת המסלול והיינו צריכים לרדת למפל ברגל. באופן מפתיע כשעצרנו את הרכב הגיעה בחורה בכפכפים שהיא גם הקופאית שגובה כניסה למפל וגם המדריכה.

הדרך למפל הייתה תלולה ומחליקה ושחף נאלץ לסחוב את רון על הכתפיים כי בשבילו הדרך הייתה ממש קשה. תוך כדי ירידה המדריכה קראה לעוד בחור בכפכפים שיסייע לנו בירידה. הדרך למפל הייתה מקסימה וגם המפל עצמו היה מרהיב! 

ממש מצחיק איך הם מתפעלים ודואגים לסביבה. ישר שהגענו שני המדריכים החלו לנקות עם מטאטא מקש את העלים מסביב למפל, הם שמו חוטים כמו קורי עכביש כדי שיהיה ניתן להחזיק ולא להסחף וגם החזיקו באזור כמה גלגלי הצלה.

השליטה והיציבות שלהם בגוף ממש מעוררת הערצה! בזמן שאנחנו הלכנו עם פרצוף מתוח כדי שלא ניפול , מחזיקים בכל עלה כדי לא להחליק, מצויידים בסנדלי שורש איכותיות, והם בשיא הביטחון והיציבות עשו את כל הירידה בכפכפים תוך כדי שהם תומכים בנו וסוחבים חלק מהציוד. 

בעליה אלה הפתיעה עם ניתורים מהירים והגיעה ראשונה למעלה שמחה ומאושרת, כמה הילדה הזאת אוהבת להיות ראשונה…🌟

משם רצנו להמשיך לפארק הלאומי (Rajah Sikatuna National Park) אך היינו רעבים וגם מזג האויר החל להשתנות. בזמן הארוחה התחיל גשם זלעפות עם ברקים ורעמים והילדים ממש נבהלו… אז ויתרנו על הפארק הלאומי(בפעם השניה) והמשכנו לטרסות אורז (Cadapdapan rice terraces) בתקווה שמזג האויר ישתפר… נסענו עוד כשעה וחצי וכשהגענו לטרסות ממש התאכזבנו. הם היו ממש לא מרשימות ובגלל הגשם לא יכולנו לראות גם את מה שיש. 

יצא שהיה יום גדוש בנסיעות מבלי לראות הרבה בדרך… מזל שהיה איתנו דיסק או קי עם מוזיקה טובה לשיפור המצב רוח.

יום אחרי כבר הייתה לנו טיסה לבורקאי עם קונקשין במנילה. ימי המעברים הם ימים קשים לנו ולילדים. נראה לי ששמעתי את המילה אמא לפחות 100 פעם בשעה ושכל אחד רצה להגיד לי משהו ממש חשוב כל 5 דקות כפול ארבעה ילדים …😦😦😦😦😦

 גם ההגעה לבורקאי הייתה מבאסת, נוחתים בקטיקלן ומשם דרך חברה מול השדה תעופה סידרנו את העברה עד המלון… ברור שדפקו אותנו גם במחיר וגם בשרות. שילמנו 1600 פזו והם היו אמורים לקחת אותנו בוואן למעבורת שזו בכלל לא מעבורת אלה סירה מצוקמקות עם המזוודות על גג הסירה,  שכדי לשים את המזוודות הם דרשו תשלום נוסף ותשלום נוסף בהוצאתם מהסירה…. והכי מעצבן שאת ההעברה למלון הם רצו שנעשה בטריסקל ולא בוואן כמו שהבטיחו… ממש התעצבנו אבל זה לא עזר לנו ולא רצינו להוסיף תשלום אז נסענו למלון בצפיפות עם כל הציוד קשור בצורה מוזרה מאחורי בטריסקל.

סגרנו במלון  red coco in במרכז סטיישן 2 של 3 כוכבים. כמובן שני חדרים כי לא מצאנו חדר שיכיל את כולנו. המלון בסדר לא יותר מזה אך האווירה הכללית בבורקאי היא ממש כמו נופש באילת, אזור תיירותי מאוד עם כל המשתמע מכך, חנויות, אוכל ברחובות, מוזיקה, צמות וכו… ממש כיף אחר והרבה יותר יקר מכל מה שניתקלנו בו במהלך הטיול. יש פה אפילו קניון אך הוא ממש לא כפי שאנו רגילים אלה פשוט מדרחוב גדול עם כל החנויות האפשריות. אפילו הבנות התפלאו "איזה קניון זה בלי מזגן???" 

אנחנו עדיין מתלבטים אם לשדרג את המלון כי זו חלק מהחוויה בלהיות בבורקאי… אולי נשדרג בימים האחרונים זה אומנם יותר יקר אבל משתלם בשביל החוויה… נראה מה נמצא…

כבר כמה ימים שני התלוננה שכואבת לה האוזן, ניסינו לטפל עם התרופות שהבאנו מהבית אך זה לא עזר והעדפנו ללכת למרפאה בבורקאי שהיא יותר מפותחת מבוהול. אז מיד עם הנחיתה קפצנו למרפאה. נתנו לנו טיפות ואנטיביוטיקה כך ששני ביומיים האחרונים ממש סבלה מהאוזן מתחילה להשתפר… 

ביום הראשון טיילנו בטיילת הצפופה על החוף, רון ממש אוהב חול ים ובכל הזדמנות הוא מתיישב ומצייר בחול. חמוד אמיתי…

 אחרי הסתובבות קלה שחף הלך קדימה ואני התעכבתי קצת מאחור, הייתי בטוחה שרון איתו וכשנפגשנו שאלתי בפליאה איפה רון??? תוך שניות הבנתי שכל אחד חשב שרון איתו וכולנו התחלנו לחפש בטרוף כשכל אחד לקח כיוון אחר..  אני הכי פחדתי שנכנס לים.. אחרי דקות מעטות מאיה ראתה אישה שמסמנת לה ללכת לכיוון מסויים. היא רצה לאותו כיוון ומצאה אותו. הבנות ממש נלחצו ואלה לא הפסיקה לבכות… מדהים איך היא מציגה, חוסן וכוח ולבסוף יש לה נפש כל כך שברירית…

בבוקר טיילנו בקניון ועשינו מסאג, זר לא יבין זאת איך משפחה עם ילד בן שנתיים וחצי נכנסת לעשות מסאג… כולנו בחדר אחד עם וילונות כאשר אלה ורון בשתי מיטות מחוברות ועם מטפלת אחת עושים מסאג… כן גם רון ואפילו יש לו העדפה לכפות הרגלים ואלה דואגת לתרגם למטפל מה הוא רוצה ואיפה וכשהמטפלת ממסאגת את אלה הוא מחכה בסבלנות שהיא תסיים… זו חוויה משפחתית מצויינת!

בגלל הכאבים באוזניים של שני הלכנו לנוח בחדר ויצאנו שוב רק בערב לאכול וקצת להסתובב. 

יש לפעמים ויכוחים על מה נאכל איפה, מה נעשה ואני אוהבת את הפתרונות שמצאנו. ברגע שמגיע כזה ויכוח אנחנו משאירים את הילדים לבד להתייעצות אחרי שנתנו גבולות גזרה כמו: זה חייב להיות באזור שאנו נמצאים בו, מנה/פעילות  לא תעלה יותר מ 200 פזו מדהים לראות איך הם יודעים להסתדר, להתפשר ולהחליט כשאנחנו לא בסביבה. 

היום הלכתי לצבוע את השיער, עוד התמודדות לא צפויה של גיל 40  בטיול ארוך- שיער לבן!!!  בקשתי המלצה מהמלון, זה ממש לא טריוויאלי שתיירים צובעים פה את השיער וקיבלתי ממש יחס של כבוד! ולפחות עכשיו אני יכולה להיות רגועה חודש נוסף עד החזרה לארץ.

הילדים ושחף קפצו על המציאה ובאותה הזדמנות גם סיפרנו את רון, שחף ואלה. אלה ראתה תסרוקת מיוחדת עם גילוח בצד אחד ונדלקה… החלטנו לזרום ועשינו לה את אותה תספורת כמו של הספריות, ממש מגניבה ומיוחדת הילדה הזו!!!

אח"כ קפצנו לחוף וראינו מישהו גולש על גלשן קטן במים הרדודים. הניצוץ בעיניים של מאיה ואלה נדלק. מאיה באומץ רב ניגשה אליו ובקשה שילמד אותה וכך הם החלו להתאמן במשך שעה והגיעו לתוצאות די טובות… כך הן סחטו ממני הבטחה שבקייטנה הבאה הן. רוצות קייטנת גלישה…😹

יש לנו עוד כמה ימים בבורקאי ויש פה הרבה אטרקציות ימיות אך בנתיים הזמן טס ובקושי מתחשק לנו לעשות איזו שהיא אטרקציה  … 💖💗💝