תגית: אלה

עמק וינאליס הוא עמק קסום. אם חשבתי שהוואנה תקועה בזמן כשהגענו לויניאליס הבנתי שהתרחקנו בזמן בעוד 20 שנה. הנוף הטרופי הקסום עוצר נשימה, הכבישים הרעועים, כרכרות וסוסים, תרנגולות, עזים, חזירים בכל פינה, לא זכיתי לחוות  טבע בתולי כזה כמעט מהטיול לדרום אמריקה שעשיתי אחרי הצבא.

בדרך לויניאליס עצרנו במפל soroa הליכה של רבע שעה בעליה והגענו למפל משגע. אני אוהבת לראות מים אך משום מה אף פעם לא אהבתי להכנס. תמיד קינאתי באנשים שנכנסים בכל מצב לכל מאגר מים ונהנים. אף פעם לא הייתי כזו. כל פעם מחדש אני מבטיחה לעצמי "הפעם אכנס!" אני מגיעה עד המים, טובלת את כפות הרגלים, נהנת מהקרירות, משתפנת ונשארת בחוץ.

קיוויתי שילדי לא יהיו כמוני שישכשכו, שיהנו ונוכל לבלות שעות ליד האגם הנחל או המפל… כל הילדות שלהם ניסיתי להסתיר את המניעה שלי מהמים, לקחתי אותם לבריכה, לים, לאגמים ונחלים, עודדתי אותם להכנס בכל מזג אויר וללא פחד ותמיד צפיתי מבחוץ. פעמים בודדות הצלחתי להתגבר ולטבול קצת, אבל תמיד בפנים סבלתי בטרוף, אבל מה לא עושים בשביל הילדים… לצערי גם שחף לא חובב מים במיוחד ולכן לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשקיוויתי שילדי יהיו שונים.

הגענו למפל, כהרגלי אני רק טבלתי את הרגלים ועודדתי אותם להכנס. הם טבלו קצת במפל נראים גם קצת סובלים כמוני, ואז בזווית העין ראיתי אותו. נחש שחור קטן זוחל מאחורי הסלע. אותתי לשחף שיראה ויתנהג ברוגע כדי לא להלחיץ את הילדים, שני הייתה לידינו וישר הבינה את הרמז. עודדנו אותם לצאת מהצד השני של המפל, להתלבש בזריזות וחזרנו לאוטו. איזו הקלה, מצד אחד מפל וטבע מהמם ומצד שני, החשש מהנחש. החלטנו לא לספר לילדים על הארוע עד יום למחרת שנהיה רגועים יותר. אולי זו הסיבה שאני לא נכנסת למים… משם המשכנו לויניאליס.

בויניאליס התארחנו בביתה של גלאדיס, אישה בשנות השישים לחייה שחיה בצניעות ומארחת בביתה מטיילים כמונו. הבית נעים, עם שכשוכית בחצר שהמים שנאגרים בה הם מי גשמים ומי מזגנים אך בחום של קובה השכשוכית היא פתרון מושלם. כשהגענו חיפשנו ישר את החדר הממוזג שהזמנו אך מסתבר שעד השעה שמונה אין חשמל. במקום להתבאס קפצנו לשכשוכית עם הנוף הפסטורלי כשהנשרים חגים מעלינו וקולות הציפורים מסביבנו והיינו מבסוטים מהמים הקרירים שמצננים את החום.

בבוקר יצאנו לסיור באזור. הזמנו נהג שילווה אותנו בין שדות הסוכר, הטבק, מערות הנטיפים, האומגה ומערת הילידים. כשהגיעה הפורד הכחולה שנת 1957 עם המנוע המרשרש, התחלנו שוב לצחקק מגודל ההפתעה, האם היא בכלל תשרוד את המסע? נכנסנו לאוטו בחשש והצחוק כבש אותנו. שני הגיעה עם הראש עד התיקרה של המכונית, לשחף שישב מקדימה היה חור ברצפה שראו ממנו את כביש העפר וכל פעם שהמכונית התאמצה בעליה אפף אותנו ענן עשן בריח חזק של בנזין. צחקנו מכל קפיצה בה הראש של שני נגע בתקרה, צחקנו מהמהירות של 20 קמש והעדינות בה הנהג עבר כל בור בכביש העפר ובעיקר נהננו מהנוף. זה חלק מהכיף בטיול מהסוג הזה, הכל מפתיע והכל חוויה. הפורד הכחולה הובילה אותנו בין חוות, עגלות עם סוסים, תרנגולות, עזים ושאר חיות שהתרגשנו לראות לאורך הדרך. העצירה הראשונה הייתה בשדה של קני הסוכר. שתינו משקה מיוחד שעשוי מהמיץ של קני הסוכר עם קצת רום. רוב המשקאות האלכוהולים בקובה הם עם תוספת רום. בספרדית רום נקרא רון, ורון שלי מבסוט שהשם שלו בכל מקום. משם המשכנו למנהרת נטיפים מרשימה ושטנו בתוכה בסירה שזו חוויה מיוחדת. והמשכנו למנהרה נוספת ששימשה את האפריקנים להסתתר בה בזמן המלחמות. הכניסה למנהרה הייתה באופן עצמאי ובלי אור אז השתמשנו בפנס הטלפון. פרט קטן ששכחו להגיד לנו לפני שנכנסנו זה שיש במערה פסלים של נחשים כדי להדגיש את החוויה של האפריקאים שחיו שם. אחרי כמה מטרים כשקלטנו את הנחשים בזוית העין (אני כבר חשבתי שאני מדמיינת בגלל החוויה הקודמת) יצאנו כולנו בבהלה מהמערה ולא הסכמנו להכנס יותר. תמיד אחרי רגעי לחץ כאלה יש צחוק משחרר ובמיוחד אחרי שנרגענו ושהסבירו לנו שאלו רק פסלים שטבועים בסלע. יש משהו מאחד בלפחד יחד ויש הרגשה מאחדת יותר בלהתגבר על הפחד.

מטיול לטיול אני מרגישה בשינוי המשפחתי שלנו. שנה שעברה עשינו טיול חופים באיים הקנארים שהיה טיול מעולה אך כמו בסוף כל טיול אנחנו יושבים ומסכמים איך היה הטיול, מה היה טוב , פחות טוב ומה כדאי לעשות בפעם הבאה. הביקורת שקבלנו זה שלא היו מספיק אטרקציות שהיה רגוע מידי. יכול להיות שזה בגלל שהילדים גדלו או שאולי אנחנו חיים יותר ברוגע וזקוקים ליותר אקשן לכן ההחלטה לנסוע לקובה, למדינת עולם שלישי הייתה ההחלטה הנכונה. כאן כל דבר מעניין, שונה, מפתיע. וקצב הטיול בהחלט יותר אינטנסיבי. כבר אין ילדים שעייפים בצהרים או בערב, הם סקרנים, אקטיבים, חברותיים עם חוש הומור וקלילות והכל מעניין אותם. אני אוהבת להתאים את עצמי לקצב של הילדים, אני חושבת שזה מה שמיוחד בהורות, הדור הצעיר מביא את הרוח שלו ואנחנו נישאים איתם. 

יום למחרת נסענו לחוף, cavo jutias נסיעה של שעה בערך. אחרי הנסיעה של אתמול הגענו למסקנה שהנסיעות חייבות להיות קצת יותר נוחות וזה אומר גם יותר יקרות אז לקחנו רכב ממוזג שליווה אותנו כל היום והגענו לחוף בתולי ומהמם. אף פעם עוד לא טבלתי בים הקאריבי ואני שלא נכנסת למים בדרך כלל מצאתי את עצמי משכשכת בהנאה. מים נעימים, כחולים, צלולים ונוף משגע. העברנו שם את כל היום בהנאה.

בסוף כל יום אנחנו מסכמים את היום שהיה ומתכננים את היום למחרת. כשסיכמנו את היום שאלנו את הילדים איך היה, כולם אמרו שהיה יום ממש מוצלח. ובסוף היום כשכבר שכבתי במיטה אלה התכרבלה בי, שכבה על הבטן שלי ואמרה "היה לי יום ממש כיף, אל תתיחסי אלי אם אני מתלוננת לפעמים. בסוף זה חלק מהחוויה ואני נהנית" הרגשתי אושר.

הרבה פעמים כאמא אני שואלת את עצמי האם להקשיב למילים שהילדים אומרים או לאינטואיציה שלי. הרבה פעמים יש פער. הם אומרים שהם כועסים ומתרחקים אך אני מרגישה שהם רוצים שאתקרב, הם אומרים שהם רוצים מלון 5 כוכבים אך אני מרגישה שהם אוהבים את ההפתעה, הסקרנות והדברים הלא צפויים שהטיול מאפשר. היכולת ללכת בין הטיפות בין המילולי לאינטואיציה זו אומנות שאני כל הזמן מנסה להשתכלל בה ולפעמים גם לשקף אותה לילדי ולשאול… באמת הייתן רוצים טיול שהוא רק 5 כוכבים? וילדים יודעים להיות כנים, לחשוב ובסוף לקבל החלטה משותפת. בכל טיול אנחנו עושים גם נופש מפנק וגם בטיול הזה נגיע לורדורו לנופש אבל עד אז נחווה את קובה כמקומיים כמה שאפשר. כמה דברים שהייתי מוסיפה לרשימה עבור מי שמגיע לקובה, להביא ספרי נגד יתושים, אלכוהג'ל וחטיפים. היום נוסעים 7 שעות ליעד הבא טרינידד.

המשך יבוא….