תגית: מדריד

הילדים התחילו בית ספר.. 
אין לתאר עד כמה התרגשתי וחששתי. בדרך כלל אני אמא קולית ובמיוחד שאני חלק ממערכת החינוך אני תמיד מרגישה ביטחון כשילדי צועדים בשערי בית הספר. אני יודעת מה מצפה להם ומה מצופה מהם וזה נותן תחושת ביטחון. הפעם הרגשתי שאני שולחת את ילדי אל הלא נודע... 
שפה חדשה, תרבות אחרת, סגנון לימוד ועוד הרבה דברים שאפילו אני לא יודעת שאני לא יודעת... 
בבת אחת מאמא עם בטחון אני אמא שהיא עולה חדשה שלא דוברת את השפה. 
אומנם בבית הספר היהודי ויש חלק מהצוות שהוא דובר עברית עדיין אני צריכה ללמוד את התרבות ואני מוצאת את עצמי במצבים מאוד לא מוכרים... 
התכוננו לקראת בית ספר ואני באופן אינטואיטיבי הכנתי כריך עם נקניק וצרפתי אצבע גבינה... הלכתי לישון ושניה לפני שנרדמתי קפצתי בבהלה, בשר עם חלב!!!! איזה אמא??? כבר ביום הראשון ידברו על הכופרים? איזה מזל ששמתי לב... 
באותו ערב כתבה לי חברה שכדאי לשלוח עם רון פתקים שיעזרו לו בתקשורת, "אני צריך לשירותים" "אני רעב/צמא" כל הלילה המשכתי לחשוב איך אני בכל זאת יכולה לעזור להתאקלמות...
כל השבוע התארגנו ליום המיוחד. קנינו ציוד ותלבושת שלילדים ישראלים היא ממש הזויה. מכנסיים מחויטות חולצת פולו לבנה וסוודר עם v. 
רון הצהיר שהוא לא מוכן ללבוש בגדים כל כך לא נוחים אך בסוף התפשר על החולצה והסוודר ואני הרפתי...
לשמחתה של מאיה בגילה היא כבר משוחררת מתלבושת. 
פתאום הילדים נראו אירופאים וכל כך שונים מאיך שאני רגילה לראות אותם. 
בית הספר מתחיל ב 8.30 אבל פה במדריד הזריחה ב 8 בבוקר🙄
קמנו ב-7 בחושך מוחלט, הערתי את הילדים ויצאנו לבית הספר. אף פעם לא ראינו את העיר בשעה מוקדמת כל כך והופתענו מעומס המכוניות וההורים שמלווים את ילדיהם לבית הספר בשעה מוקדמת וחשוכה. בדרך מאיה אמרה לי "איזה כיף פה לא צריך לקום מוקדם לראות זריחה" ולפתע הרגע נראה לי קסום ומיוחד... ילדים והורים צועדים לבית הספר בזריחה🌞
בלב כבד ליוויתי את הילדים האירופאים שכל כך לא נראים כמו הילדים הרגילים שלי, נישקתי וחיבקתי אותם כשגוש כבד מתיישב לי באזור הבטן, הבטתי בהם נכנסים לכיתות ומלווים על ידי צוות שמדבר ספרדית וקיוויתי לטוב. 
פתאום נותרתי בשער בלי ילדים. בלי ילדים?!? לא הייתי לבד כבר כמה חודשים ועכשיו פתאום ברגע אני לבד... 
התיישבתי עם חברה לקפה והקשבתי להצעתה ללכת לטייל בקניון כדי שיעבור לי הזמן ולא אספור את הדקות לבד בבית.. 
אז הלכתי לקניון וספרתי רבעי שעות וקניתי להם פיג'מות כדי שיחזרו הביתה מהיום הארוך והמתיש (16.30) ושיוכלו לנוח ולהרגיש בבית.
מעולם הילדים שלי לא חזרו בשעות כאלו הביתה, מהרגע שהלכו לבית הספר תמיד נפגשנו בבית לצהריים ולפתע יש להם ימים ארוכים של למידה ולי הרבה שעות בלעדיהם...
כבר ב 15.30 הייתי ליד הדלת מוכנה לאסוף אותם, חיכיתי שאוכל לראות את העיניים, לחבק, ולשאול לשלומם. 
מרחוק ראיתי את מאיה מגיעה עם חברות ומשפת הגוף היה ניתן לראות שהיה לה טוב, נשמתי לרווחה. גם אלה באה עם חברה שהכרנו כבר בסופשבוע ורק רון רץ אלי חיבק אותי חזק וששאלתי איך היה אמר שלא הבין כלום... 
הלב נמחץ, פעם ראשונה כיתה א' וזו חוויה כל כך עוצמתית. הוא אמר שכל הזמן צייר ושלא היו ילדים שדברו עברית והוא היה רק עם המורה שמלווה אותו... הרגשתי שהוא מאוכזב למרות שהוא תמיד עם מזג טוב. בחושים האמהיים שלי הבנתי שהוא במצוקה. 
מה עושים? איך עוזרים? אפילו טלפון או מייל של המחנכת אין לי והיא גם לא דוברת עברית/אנגלית...
מדהים איך אני מרגישה שהלביאה לפעמים פשוט יוצאת ממני, בערב כתבתי מכתב באנגלית ושמתי לרון בתיק, בבוקר למרות הקורונה והאיסור של כניסת הורים הייתי חייבת לדבר עם מישהו. שוחחתי עם סגן המנהל ומנהלת היסודי והם היו מאוד אמפתיים וקשובים וזה עשה לי הרגשה טובה שלמרות הכל והקושי ההסתגלותי גם שלי עדיין אני מצליחה לשמור על ילדי... 
והנה הסתיים היום השני, אלה חזרה מאושרת, מאיה נשארה בבית הספר לשחק כדורעף ורון אמר שהיה יותר טוב מאתמול ואני אופטימית שיהיה טוב וילדי חזקים והם יתמודדו ושאנחנו נותנים להם מתנה לחיים. 
באמצע הלילה שני התקשרה בבכי ובפחד. היא ושחף בבידוד כבר כמעט שבוע והבדידות משפיעה על הנפש. למרות שהיא לומדת ועסוקה בעצמה להיות לבד לא עושה לה טוב ואני כל כך מבינה את זה. מזה חששתי ואני כבר מחכה בקוצר רוח שהבידוד יסתיים ושהיא תחזור ללימודים ולשגרה ושהביחדות והגעגועים קצת ירגעו.
וכך היא כותבת:
"אז ככה
אמא שלי וכל האחים שלי מלבדי נשארו בספרד ואני ואבא שלי חזרנו לארץ (כל אחד והסיבות שלו)
אבל את זה אתם כבר יודעים....
אז החלטתי לספר את הסיפור מהצד שלי.
לפני כשלושה שבועות בערך עלה הרעיון לעבור לגור בחו"ל (עוד לא ידענו בדיוק איפה) לאחר בדיקות מרובות החלטנו לעבור לספרד מהרבה סיבות שביניהן השפה, המיקום של המדינה, המצב הרפואי במדינה ועוד עוד....
לאחר שהחלטנו שעוברים לספרד עמדה מולי שאלה קשה מאוד.
האם להשאר עם המשפחה או לחזור לארץ עם אבא?
לאחר מחשבות מרובות החלטתי לחזור לארץ שהסיבה העיקרית היא הלימודים. ידעתי שאם אני נשארת בספרד אני פחות אצליח בלימודים (אם בכלל אצליח) בגלל השפה, המעמד החברתי, נושאי הלמידה וכו.... (כיתה יא)
אחרי המון שנים בלימודים שברובן סבלתי והיה לי מאוד קשה הגעתי למקום שטוב לי בו. גם בבית ספר וגם מחוצה לו. והחלטתי לא לוותר על זה ולחזור ללמוד בארץ.
אני יכולה להגיד שעבר רק שבוע מאז שעזבתי את אמא מאיה אלה ורון אבל זה מרגיש כאילו לא ראיתי אותם חצי שנה. כל יום שעובר אני מרגישה שאני נשברת יותר ויותר.
אני לא יכולה לישון וכל לילה מתעוררת לפחות פעם אחת למרות שאין יום שאני לא מדברת איתם, חושבת עליהם ומתגעגעת עד שכואב לי בכל הגוף. כל פעם שאני מתקשרת אליהם יש לי צמרמורת ובכל שיחה אני מתה לשבת שם איתם בסלון ולדבר איתם על כל מה שכואב לי.
לדעת שיש שם אנשים שאכפת להם מה אני מרגישה, חושבת וחווה יום יום שעה שעה.
ביום יום אני משתדלת להסתיר ולהכחיש את מה שאני מרגישה אבל כשמגיע הלילה הכל צף לי.
זה הזמן היחידי שיש לי לחשוב.
אני דואגת להעסיק את עצמי בכל רגע נתון אבל אז, כשמגיע הלילה אין לי ברירה אלה לנדוד למחשבות.
היום הרגשתי מפורקת לרסיסים...
הרגשתי ששברתי את  השיא של עצמי.
ואחרי שבוע נתתי לעצמי להתפרק.
השעה היתה שלוש וחצי בלילה.
אני אחרי שעה שבה אני מנסה להרדם. אבל אז הכל צף לי והתחלתי לדמיין שאני רואה משהוא בבית.
ממש פחדתי לצאת מהחדר וידעתי שאבא כבר ישן ולא רציתי להעיר אותו אז החלטתי להתקשר לאמא (היא שלחה לי הודעה בערך שעה שעה וחצי לפני שכל זה קרה אז חשבתי שיש מצב שהיא עוד ערה...) היא ישנה אבל בכל זאת ענתה לי.
היא שאלה אותי מה קרה ובשניה ששמעתי את הקול שלה ישר התחלתי לבכות בהסטריה.
היא הרגיעה אותי ונשארה איתי על הקו עד שעליתי לאבא שהתעורר בבהלה.
הוא הרגיע אותי וחיבק אותי חזק.
אבל בכל זאת לא יכולתי להרדם אז אני אחכה שהוא יתעורר שזה אמור להיות עוד שעתיים (השעה כבר חמש ועשרה בבוקר) ואז כשהוא יהיה ער אולי אני אצליח להרדם....
בקיצור מה שניסיתי להעביר לכם זה את הנקודת מבט שלי בסיפור הזה ואת זה שאין על משפחה❤️

המרחק משני ושחף הוא באמת החלק הקשה ביותר עבורי ולמרות שהטכנולוגיה מגשרת המון בשיחות וידאו לתקשורת יומיומית זה לא כמו לגור יחד. אחרי הרבה בכי, שיחות והתיעצויות החלטתי להגיד לשני את אשר על ליבי. 
אני מאמינה שבכל מקום אפשר להצליח ושהיא חזקה ויכולה להתגבר על כל קושי. אני אכבד כל החלטה מרחוק ומקרוב אבל אין דבר שאנחנו לא נוכל להתגבר עליו, ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר להיות איתה וקרוב אליה. כל הזמן נמנעתי לומר מה אני מרגישה כי לא רציתי להשפיע על ההחלטה שלה, אך ברגע שאמרתי את זה הרגשתי שחרור, הרגשתי שהסרתי מליבי מועקה גדולה ושעכשיו אוכל להתמודד עם כל מה שתחליט. ברגע שהיא ושחף יצאו מהבידוד הרגשנו הקלה, החיים חזרו להיות מלאים ועסוקים וכך גם שני. ראיתי אותה שמחה עם חברים, ,בילויים, מפגשים עם משפחה וכמובן שהיא מאושרת גם אני מאושרת. בשיחות בנינו היא עוד לא החליטה מה היא באמת רוצה לעשות וקבענו שבחנוכה היא תגיע לספרד ונחליט יחד.
תקופת הקורונה והבידודים כל כך משפיעה על הנפש ולדעתי לא נותנים לזה את המשמעות הראויה. אני מקווה שעבורה זה יהיה הבידוד האחרון. 
במדריד כל עניין הקורונה כלל אינו מורגש ולמעט מסכות במקומות סגורים הקורונה אפילו לא מוזכרת בחדשות. 
אני עוקבת באדיקות אחרי המתרחש בארץ ובעיקר אחרי החינוך ואני שמחה שבחרתי לילדי את ההתמודדות הזו במיוחד בתקופה הזו. הרוגע שלהם ניכר בכל תחום ומאפשר להם להתמודד עם השפה והאתגרים בהשתלבות המחודשת. 
גם אני בונה את עצמי לאט, מגדילה את מעגל המכרים שלי, מפתחת חברויות ויש פה אנשים מקסימים שמספקים תמיכה שזה ממש מרגש. 
שבוע שעבר חמותי מירי ושחף הגיעו וממש רווח לי. כששחף הגיע שוב לא יכולתי להפסיק לבכות. כל התקופה ששחף היה בארץ לא הבנתי למה אני כל כך בוכה, זה לא מתאים לי, טוב לי, אני מרוצה מהבחירה שעשיתי אז למה אני בוכה... 
רק כששחף הגיע הבנתי מה מתחולל בנפשי. כל חיי בניתי את עצמי כאישה עצמאית וחזקה שלא זקוקה לאף אחד ופתאום אחרי עשרים שנה של חיים משותפים וילדים הבנתי שאני סומכת על מישהו שהוא חלק מחיי וחלק ממני. ההבנה שאנחנו תלויים זה בזה באופן בלתי נפרד זו תובנה שלא הייתה לי עד עכשיו וזה מטלטל אותי.
יש בזה התרגשות. הצלחתי להקשר, לבנות זוגיות חזקה ומשפחה מלוכדת וזה מרגש. מצד שני אני מודעת לתלותיות ולשבירות של החברות החזקה הזו. 
פתאום אני מודעת לצורך שלי בשמירה על התא המשפחתי ועל המקום הבטוח והשותפות שאני כל כך זקוקה לה. ברגע שהבנתי שהבעיה מגיע מהמקום הזה הדמעות חדלו ואהבה התגברה♥️.

חמותי מירי הגיעה עם שחף. היה מרגש לפגוש אותה אחרי כל כך הרבה זמן, הילדים היו מאושרים ואלה שאירחה את סבתא מירי במיטתה הזוגית לא הפסיקה לחבק אותה כל הלילה. בבקרים כשהילדים היו בבית הספר ושחף עבד אנחנו הסתובבנו ובעיקר חיפשנו רהיטים כדי להכניס קצת חמימות הביתה. היה כל כך כיף להסתובב יחד והרגשתי את הפרגון  והמסירות אלנו ולחיים החדשים שלנו במדריד. היא הלכה לראות את המשחק כדורגל של אלה, עשתה קניות עם מאיה וביום חופש של הילדים ביקרנו בגן החיות. היה מושלם! אני מקווה שהיא תבוא שוב בקרוב ואני מצפה לעוד ביקורים מחממי לב ממשפחה וחברים 💖 .