אחרי 8 שעות נסיעה מתישה הגענו לטרינידד לביתם של מרתה וטיטי שקבלו אותנו בזרועות פתוחות ועם כל המשפחה המורחבת מסביבם. יש משהו מביך בלהגיע למשפחה שלא מכירים אך עם זאת, זה גם מחמם את הלב. נראה שטיטי ומרתה חיכו לנו, לשמוע סיפורים על מדריד וישראל והם נתנו לנו הרגשה שהם רוצים להכיר אותנו באמת. היתרון הגדול זה שהספרדית כבר מוכרת לנו ושחף רון וגם שאר הילדים כבר מפטפטים בחופשיות. רון הפך להיות הכוכב המקומי, מדבר עם כולם, מתרגם ומעלה סרטונים עם תיעוד בספרדית על המקום והחוויה, בבלוג של דור האלפא.
אחרי התאקלמות בחיק המשפחה יצאנו לאכול במסעדה מקומית שמרתה המליצה לנו. ושוב הגענו למסעדה שהיא גם בית של מישהו עם סבתא בסלון ובחור שצופה בבייסבול בטלוויזיה. רון כבר כל כך התאקלם שהוא התיישב לידו בסלון והם התחילו לפטפט על המשחק😅.
באמצע הארוחה קבלנו את הידיעה על הארוע במג'דל שמס, הרגשתי שנחתה לי אבן על הלב. איך אפשר להנות כשארועים כאלה הם חלק מחיינו. הסתכלתי על משפחתי וילדי והלב שרף לי, איך חיים במציאות כזו לאורך זמן…
בבוקר יצאנו לטיול סוסים. מטעמים אידיאולוגים שני החליטה לא להצטרף. כיבדנו את החלטתה ושתינו נשארנו לנוח בקאסה. כל השאר יצאו נלהבים לטיול וכך מאיה מספרת:
"יצאנו מטרינידד לטיול סוסים בנוף המרהיב והטבעי של קובה. בתחילת המסע היה קשה להשתלט על הסוסים ולהבין איך עוצרים, ממשיכים, רצים, מכוונים, אך לאורך הטיול הפכנו למומחים.
בדרך למפל היו לנו כמה עצירות. התחנה הראשונה הייתה תחנת קנה סוכר בו קיבלנו משקה מקנה סוכר טהור עם קצת לימון. אף אחד לא באמת אהב את המשקה, אבל בגלל שכבר הכרנו את המשקה מהסיור בויניאליס רון ואלה ביקשו לאכול את קנה הסוכר המקורי במקום המשקה.
התחנה השניה הייתה תחנת קפה. שתינו קפה מפולי קפה שמגדלים ועושים את תהליך הקלייה במקום. לפי התגובות של אוהבי הקפה, הקפה איכותי וטעים מאוד. המשכנו עם הסוסים בדרך הבוצית והרטובה על השביל שממשיך למפל, חנינו את הסוסים בחניה המיועדת והמשכנו ברגל עד המפל.
הקובנים כנראה לא יודעים להעריך זמן או מרחק… ההליכה ברגל לפי דברם הייתה אמורה לקחת 5 דקות אך במציאות היא לקחה בסביבות ה20 (מזל שאמא ושני לא היו איתנו בגלל שכל הדרך היינו שומעים רק תלונות על הדרך המוזרה ועל המידע השגוי שתנו לנו) הגענו למפל יפיפה. השמש הסתתרה בין הענפים מעל המערה הפתוחה כשהמים נשפכים ממנה לתוך אגם כחול, עמוק וצלול ויצרו מראה עוצר נשימה.
החרטה הגדולה שלנו היתה שלא הבאנו בגדי ים. המים נראו כייפים להכנס אליהם וגם אני ,שאני לא אוהבת להכנס למקומות עם מים (כמו אמא) ממש התלבטתי אם להכנס. במיוחד בגלל שלא היה לי בגד ים .. בסוף לא נכנסתי. אלה ואבא שגם לא הביאו בגד ים לא התאפקו ונכנסו עם בגדיהם הרגילים בזמן שאני שמרתי על הדברים מכל צרה שעוברת לאבא בראש. (אבא תמיד דואג לגבי הציוד שלו)
המדריך שלנו ,הבן של מרתה, קפץ מכל מקום אפשרי שכולל גם קפיצה של 12 מטר לתוך המים. לאחר שיצאו מהמים ונהנינו קצת בשמש החלטנו שהגיע הזמן לחזור לסוסים ולסיים את המסלול. אבא שהביא רק זוג אחד של נעלים בצבע לבן התחרט מאוד על ההחלטה במיוחד בגלל שנפצע במסלול האומגה יומיים קודם. כל הדרך חזרה אבא דיבר על זה שכנחזור הוא יקנה נעלים חדשות ונוחות ככה שנוכל ללכת לטיול הליכה רציני ביחד.
כשהגענו כולנו היינו עייפים ותשושים מהשחיה במפל, ומהקפיצות של הסוסים שכואבות בירכיים. השמש החזקה של קובה עשתה לכולנו שיזוף מכנסים. בשעת אחר הצהרים כבר כולנו התחלנו להיות רעבים, וגם הסוסים היו רעבים ועצרו באמצע הדרך לנשנש מהדשא והצמחים שהיו לאורך הדרך.
למזלנו היה חשמל והגענו למזגן הנעים שדלק כל היום. אמא הייתה באמצע מסא'ג שאחר כך גם שני ואבא עשו בזמן שכולנו רצנו להתקלח.
בערב יצאנו למסעדה מומלצת עם אוירה מעולה, מוזיקה מקומית ומלצריות לבושות בתלבושת אחידה. האוכל היה מצוין, ואפילו שני הייתה מרוצה."
יום אחרי הלכנו לחוף המקומי שהיה מאכזב. ציפינו לחופים הקאריבים שראינו בעבר והוא היה פשוט חוף עם מדוזות…. כדי לשפר את היום הצענו למרתה ומשפחתה להכין עלי גפן. בגג הבניין יש גפן גדולה וזה נראה מתבקש להכין עלי גפן. את אחר הצהרים העברנו בבישול משותף בהובלתה של שני, ובליבי קיוויתי שהעשרנו להם קצת את התפריט.
יום למחרת יצאנו לשיט בקטאמראן. בשיחה עם מרתה הבנו שמעבר למחיר היקר מנהל השיט זו המשטרה המקומית והיא מיועדת לתיירים בלבד ולקובנים אסור לעלות עליה מחשש שיברחו למיאמי.
השיט היה מקסים, האוירה, מזג האוויר, העצירות לשנורקלינג… שיא הטיול היה שהגענו לאי האיגאנות. כשהתקרבנו עם הסירה לחוף התגלה לפנינו אי בתולי מהמם שבו עצרנו לארוחת צהרים. ירדנו בביטחון מהסירה וכשהגענו כמעט עד החוף נעצרנו ונעמדנו המומים מכמות האיגואנות הענקיות שמחכות לנו. ככל שהבטנו יותר הבחנו ביותר ויותר איגאונות וקפיברות שנמצאות מולנו. הבטנו אחד בשני בהתלבטות מה לעשות, לרדת לחוף כמו כולם או אולי להשאר בסירה…
כשראינו שהמקומים מתנהלים איתם בשלווה כאילו הם חלק מהנוף החלטנו גם אנחנו להתמודד עם הסיטואציה. רון היה האמיץ הראשון שניגש למקומיים ולמד איך מלטפים איגאונה והתנהל בניהן בשלווה, לאלה לקח כמה דקות להתרגל וכשהיא ראתה את החרדה של מאיה החליטה שהיא חייבת להיות מספיק אמיצה כדי לשמור על כולנו והיא פצחה בריקוד אינדיאני מצחיק כל פעם שאיגאונה התקרבה לשולחן . ואני ישבתי ב"רוגע" עם רגליים על הספסל בתקווה שהילדים לא יבחינו בפחד שלי, ושני בכלל לא הסכימה להתקרב ונשארה צמודה לסירה ולחוף.
את רוב הארוחה אכלנו בעמידה על הספסל או עם רגליים באויר. פחדנו להפיל בטעות אוכל מתחת לשולחן כדי שהאיגאונות לא יבואו לאכול את מה שנפל… צחקנו מפחד וצחקנו מהתגובות אחד של השני… כבר אמרנו שפחד מאחד?
משם יצאנו לסיור על האי הבתולי עד שהגענו ללגונה כחולה ומהממת. ואפילו שכפי שאמרתי אני לא אוהבת להכנס למים, משהו במים הנעימים והצלולים בשילוב החום הכבד גורמים לי לרצות להכנס ואני מוצאת את עצמי משכשכת במים ואפילו נהנית. בילינו בלגונה הקסומה עד שקראו לנו לסירה.
כשחזרנו שוב לא היה חשמל. השילוב של היום המעייף, החום הכבד, הרעב והחוסר במזגן השפיע על כולנו והיינו עצבנים, וחסרי סבלנות. בטיולים גם זה קורה, יש רגעי משבר. הרגשנו שהתנאים כבר קשים לנו, ולפעמים הביחד הוא יותר מידי. מזל שאנחנו מאומנים בטיולים ביחד. כשהרגשנו שהאוירה מתחממת כל אחד מצא פינה בבית להתבודד בה להיות עם עצמו. לקרוא ספר, לשחק בטלפון (בלי אינטרנט) או סתם לעצום עיניים על הגג בצל.
החיים בקובה מאתגרים. יש חוסר במוצרי בסיס שקשה לנו לחיות בלעדיהם. יש שעות שאין חשמל, מים, מוצרי מזון ואינטרנט. רוב הזמן אנחנו מנותקי תקשורת. יש בזה משהו מחבר וכיפי אך נראה שעכשיו אחרי שבוע של טיול אנחנו קצת מתחילים להתעייף ולהיות חסרי סבלנות.
במגורים בקאסות אנחנו נחשפים לחיים האותאנטים של קובה והילדים שלנו רואים את הקושי והם מלאי חמלה. המקרר כמעט ריק והמוצרים שהם משתמשים בהם מעטים ובסיסים, הכלים והסירים ישנים ושרוטים. מרתה הראתה לי בעיניים נוצצות את הפלא של קומקום חשמלי שישראלים לפנינו השאירו לה. פעמים רבות אני מצטערת שלא הבאתי איתי יותר דברים שאני יכולה לתת. אנשים ברחוב מבקשים בגדים, תרופות ואוכל, והעוני הזה קורע את הלב.
רון התחבר עם הנכד של מרתה, מיילו. נער צעיר וחמוד בין 14 שנראה שלו ולרון יש תחומי עניין משותפים למרות הפרשי הגילאים בינהם. אחר הצהרים הם הלכו יחד לחבר של מיילו ושחקו שם. אח"כ הם הצטרפו אלינו לארוחת ערב במסעדה מקומית.
מחר ממשיכים ל cienfuegos הזמנו מלון מקומי, סקרניים לדעת איך זה ירגיש.
המשך יבוא…
משפחת צאיג מטיילת בעולם 