היום שהיה…

האם חופש הוא באמת חופשה?

היום היה עמוס במיוחד…

בתחילתו ניסיתי בעיקר להבין את אפשרויות ההגעה בין המקומות השונים..

מכיוון שאנחנו שישה אנשים לרוב המקומות היינו צריכים 2 מוניות מה שמייקר מאוד את העלות ומסרבל מאוד את ההגעה… אפשרות שניה הייתה לקחת טראם אבל עם ילד בן 3 ועגלה עם כמה קונקשנים בין תחנות נראה גם אפשרות מסורבלת. לכן נכנסו למלון מפואר יחסית ומשם לקחנו וואן שהכיל את כולנו…

התחלנו בגן החיות של קרקוב שהיה מדהים! עלות הכניסה מאוד זולה והמיקום שלו בתוך יער עם סביבה טבעית ירוקה ויפיפיה, האוירה הייתה רגועה והחיות במרחק נגיעה…

לצערנו החל גשם לפרקים מה שגרם לנו להסתתר חלק מהזמן, אך גם זו הייתה חוויה..

משם רצינו להמשיך לרובע היהודי אך בגלל הגשם החלטנו שזה לא רעיון טוב וכדאי שנמתין בקניון הגדול של קרקוב עד שיפסק הגשם… הצרה הייתה שממש לא הצלחנו לצאת משם… שקענו בקניות של בגדים ומשחקים ומתכנון של שעה בילינו שם שלוש שעות… חלק מהדברים זולים מאוד יחסית למחירים בארץ וזה מאוד מפתה..

בסביבות השעה 7 המשכנו לרובע היהודי ואכלנו שם במסעדה מעולה. האוכל הפולני מאוד זול וטעים (בערך 30 שח למנה) אך המנות קטנות וכמעט ללא תוספות.

שמתי לב שבטיול אני פחות משוחררת, יכול להיות שזה בגלל הריכוז והאחריות שאני נדרשת לה שהכל יתקתק, כבר כמה פעמים אני מתגעגת לשחף שאלך אחריו בעניים עצומות בלי לדעת לאן פני מועדות, מדהים כמה דברים קטנים יכולים ליצור כל כך הרבה שלווה…

אנחנו כבר ביום השני לטיול ועדיין לא נחתה עלי השלווה, אולי זה בגלל העירוניות, או האחריות המוטלת עלי ואולי זה בגלל ה to do שיש לראות בכל אזור. אנחנו מתחילים את היום בסביבות 9 וחוזרים לחדר אחרי 10 בלילה.. היום אפילו חזרנו ב 11.30… כמובן שרון בשעות אלו כבר ישן בעגלה… אז באור לכולם שזה טינו חופש…

ההתלבטות בין לעשות מנוחה/נופש ולהספיק פחות לבין לראות לפחות את הדברים החשובים היא החלטה חשובה… כרגע אנחנו בהחלט שקועים בלראות ולהספיק אך עם הזמן אני מאמינה שנרגע ונחליט גם לנפוש מידי פעם.

הרהרתי היום איך הבנות מרגישות לגבי המצב הטיולי החדש? כי אני בטוחה שהאוירה האחרת שלי משפיעה גם עליהם. אז החלטתי לשאול…

שני אמרה שהיא מרגישה הרבה יותר אחריות וזה גם נראה לעין במסירות שלה, בהשתתפות לגבי תוכניות, מחשבות ובכלל בכל הדרוש.

מאיה אמרה שהרבה פחות כיף לה והרבה פחות מצחיק..

אלה לא השיבה, ורון אמר שהוא קצת עצוב כי הוא מתגעגע לאבא…

אחרי ששמעתי אותם ברור לי שגם אני צריכה להשתחרר, מזל שאמא שלי פה והיא הרבה יותר משוחררת…

לפעמים נדמה לי שאני נכנסתי לנעליו של שחף והיא נכנסה לנעלי…

עוד לא החלטתי אם אני מרוצה מהמצב… בטח יקח עוד כמה ימים עד שארגיש ביטחון ושחרור ואז אני בטוחה שלכולם יהיה טוב יותר…

גם עכשיו נראה לי שהם נהנים אך אני יודעת שאפשר יותר ולצערי ולשמחתי זה תלוי בשיקוף שלי…

מחר אתגר חדש, לקחת רכב לבד, לנהוג לבד… מעניין אם אצליח במשימה בקלות…

זהירות נהגת חדשה בכביש…

יש…