מחר חוזרים הביתה…

בשבילינו הטיול הסתיים…

אז שלשום חזרנו מבית החולים ולאור המצב לא נתחשק לי לכתוב…

ביום אחרי הביקור בבית החולים הייתה תחושת אבל… מתאבלים על כל התוכניות שלא יתממשו הפעם ומזג האויר הגשום הוסיף לאוירה…

אז בילינו בבית, ראינו סרטים, בשלנו, ונתנו מקום לעצבות.. כמובן שבמקביל אני ושחף התארגנו עם הביטוחים והסידורים לקראת החזרה.

אך דבר אחד היה לי ברור… אי אפשר להשאר בדירה בזקופנה כי היא ממש לא מותאמת למצב החדש… יש בה שתי קומות, היציאה ממנה תלולה עם אבני חצץ והיא נמצאת בנוף משגע אך רחוקה מאוד מהעיר ומאזורי שרות.

החלטנו לחזור לקרקוב ולקחת מקום מונגש לכיסא גלגלים ממש בתוך העיר (כדי שיהיה נוח, אין לנו כיסא גלגלים )

בדיעבד גם קבעו את הטיסה מקרקוב כך שזה גרם לנו להתקרב… הביטוח דאג לכרטיסי טיסה וליווי רפואי כך שאני מקווה שלפחות הטיסה תהיה נוחה.

אז יצאנו לדרך… זה נשמע פשוט אך זה היה מורכב מאוד… אני ואמא שלי ניסינו לסחוב את שני המקפצת במעלה המדרגות, הרגשתי שחזרתי לגיל 18 למסע אלונקות… חיכיתי לקבל סיכה או מדליה בסוף אך חוץ מחבורת דרדקים שעודדה את הסיטואציה לא קבלנו כלום… לפחות הבוקר היה שמשי ויפה.

החלטנו לנצל את ההזדמנות ולטייל במידרחוב של זקופנה. טוב, עם שני זה לא בדיוק לטייל…. אז הורדנו אותה בבית קפה שתיתאורר ושסוף סוף שאר הילדים יוכלו להיות יותר פעילים ולהנות. בכל זאת הם בריאים ומלאי מרץ…

המדרחוב בזקופנה באמת יפיפה, מלא פעילויות וחנויות עם סוכריות ארוכות, מופעי רחוב, דוכנים ומתקנים.

אמא שלי נשארה עם שני ואני ושאר הילדים הסתובבנו, רון ומאיה עשו מקפצה, אלה נכנסה לכדור אויר על המים, נסענו ברכב ת וטיילנו, היה כיף ומאורר. בכל זאת המסר חייב להיות שהחיים ממשיכים וכולנו חלק מפאזל אחד שלם.

משם נסענו חזרה לקרקוב עם המיניבוס. לקחנו דירה מהממת ממש במרכז אך היא ממוקמת ממש בתוך המידרחוב ולכן היינו צריכים אישור משטרה כדי להכנס להוריד את שני. למזלינו הפולנים ממש נחמדים והבינו אותנו מאוד והסכימו כמובן. קיפצנו לדירה ואני הלכתי להחזיר את הרכב. (נשמע קליל אך 10 מטר לוקח לנו לקפץ במשך יותר מ 5 דקות…)

כשחזרתי הסתובבתי קצת בעיר כשכל פעם מישהו אחר עושה משמרות על שני. אכלנו במסעדת בשרים מעולה והלכנו לישון ממש מאוחר. מכיוון שאנחנו במרכז העיר החלטנו להוריד את שני לארוחת בוקר מעבר לרחוב, כמובן שגם זה לא היה קל… אך הצלחנו. דיברתי עם שני על למנף את החיים לכיוון חיובי. לעיתים החיים מאלצים אותנו להתמודד עם סיטואציות שגורמות לנו לגלות את עצמנו וחשוב לאתר את הרגעים האלה ולצמוח. הכל שאלה של גישה. אני מרגישה שאולי הפעם שני מבינה כמה יכולות יש לה ושאין דבר שאי אפשר. בסהכ היא מאוד מתחשבת ומתמודדת בגבורה עם הסיטואציה אך עדיין כשיש אתגר היא תמיד מתחילה ב"אני לא יכולה" ולאחר שכנועים רבים היא מנסה ומגלה שהצליחה. הלוואי ואוכל להעביר לה את חשיבותו של כוח הרצון להגשמת יעדים ועד כמה אמונה עצמית הכרחית למימוש יכולות אלה.

גם הטיול הזה היה בדיקת יכולות… נכון שלא הכל היה צפוי והייתה התמודדות לא פשוטה ולצערי גם קצרה… אבל הגשמתי חלום, בחרתי איך לחיות ואני מקפידה לבחור כל יום איך לחיות את חיי ואני בוחרת בשמחה, בקבלה, באהבה במימוש עצמי…

מחר חוזרים לארץ, כל תוכנית אפילו קטנה מתגלה כפרוייקט וגם ההתנהלות היום יומית היא פרוייקט בפני עצמו, מקלחת, שירותים, לא להשאיר לבד… ומחר נבדוק איך מגיעים למטוס עם רגל שבורה…

אני חייבת לציין שיש לי גם פחדים לגבי החזרה…

שני חוזרת ישר לבית החולים כדי לבדוק את אפשרויות הניתוח, ביתינו מלא מדרגות גם לשירותים וגם למקלחת, חדרי השינה בקומה העליונה, הילדים בחופש… ובעצם כל מה שרציתי לברוח ממנו חוזר אלי ובגדול…

עכשיו לא רק אהיה מבשלת ומנקה, עכשיו אצטרך להיות פיליפינית במחלקה הגיריאטרית מבשלת, מנקה וצוות הווי ובידור… וכל זה עם לחות איומה ובחום של כמעט 40 מעלות כשאין אפשרות של ניידות או פעילויות מים… האם זה אפשרי??? כנראה שנגלה בימים הקרובים…

את הילדים הבטחתי לפצות בטיול אחר במהלך השנה ואולי שנחזור ארשום אותם לקייטנות כדי שיוכלו לעשות פעילויות גם בלעדי… מצפים לי עוד ימים מורכבים אך העיקר שנהיה בריאים💋😘💋😘