הכנות לרילוקיישן

אז אחרי כמה ימים באזור המדהים של לאגוס, עלינו לנזרה לתצפית של הגלים הגדולים בעולם, והגענו לפורטו. פורטו היא עיר מרכזית השניה בגודלה אחרי ליסבון. בפורטו הגענו במיוחד לטפל בענייני הדרכון שלי וכמובן זכינו גם לראות את העיר. העיר יפה על גדות נהר הדורו אך מרגישים שיש הזנחה ושהעיר יותר ענייה מליסבון. 
אני זוכרת שטיילתי עם הורי באירופה הם תמיד התפעלו שאין הזנחה, כל דבר מטופל, הוא לא חייב להיות הכי יפה בעולם אך הוא חייב להיות מטופח. ואני אימצתי את הטיפול/ח לליבי בכל כך הרבה מובנים. אני משתדלת ששום דבר בחיי לא יהיה מוזנח. בהכל צריך לגעת לטפל, לטפח גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. 
בפורטו במובנים רבים רואים הזנחה ואני מאמינה שהתרבות הפיזית מחלחלת אלינו לתוך הנשמה, משפיעה על דרך החשיבה ועל המהות שלנו. 
פעמים רבות בהיותי מורה ומנהלת אמרו לי שצריך לעשות תהליכי עומק. אני בהחלט מסכימה שצריך עומק אבל כדי להגיע לעומק צריך לחדור את השכבות, צריך לגעת בתחילה ברובד החיצוני. ההאכפיות מחלחלת באופן לא מודע ורק אחריה אפשר להגיע לעומק. וילדים לומדים מעשיה הרבה יותר ממלל. אם אני משאירה כיתה נקיה ומסודרת הילד לומד שזה חשוב לי בלי שאגיד כלום, הוא קורא את ההתנהלות, האסטטיות, ההתנהלות במרחב האישי, תרבות הדיבור, התנסות, היכולת לטעות ולתקן, לבקש סליחה, להתפעל, להסתקרן והילד צופה ומגיב בהתאם לעולמו.
כשהייתי מחנכת כיתה ג' היה ארוע שזכור לי במיוחד. אני הרבה פעמים שמה דגש על מרחב אישי ומקפידה  שכל מגע יהיה בהסכמה בלבד. 
באחד השיעורים נכנסה מורה לשאול משהו וכשהיא נכנסה התחבקנו. לאחר שהיא הלכה הילד שאל "היא לא הסכימה לחיבוק למה חיבקת?" השאלה הזו הקסימה אותי ויצרה דיון מעורר השראה בכיתה על שפת הגוף. ראיתי שהיא מסכימה, היא הושיטה זרועות, הסתכלה בעניים, חייכה.
כמורה זה היכה בי.המודעות שהילדים צופים בי בכל רגע באופן מודע ולא מודע. ושמחתי. שמחתי שיש בהתנהגות שלי השפעה כל כך עמוקה על הילדים ובעיקר הפכתי להרבה יותר מודעת שזה החינוך האמיתי. לא רק מה שאתה אומר אלה בעיקר מה ואיך אתה עושה את הדברים.
אני בטוחה שגם בתקופה המטורפת הזו ילדי צופים בי ולומדים. אין לי שליטה אמיתית מה ילדי ילמדו מאיתנו אך אני יודעת מה הייתי רוצה שילמדו... 
אשמח שילמדו חשיבה ביקורתית, לעמוד על שלך, שלא יוותרו על היכולת לבחור, חירות, דאגה לאושר, אמפתיה, מעורבות חברתית, שאפשר להתגבר על כל קושי, אופטימיות, אומץ ושהביחד הכי חשוב...
אני חושבת שגם ההזדמנות שניתנה לנו לצפות בשחף עובד מרחוק מעוררת השראה. המחוייבות לעבודה, איך מנהלים פגישות, שיחות באנגלית, מטרות, יומנים, בירורים, בירוקרטיה, תכנון.... 
כל כך הרבה דברים שאנחנו נחשפים אליהם בתקופה כל כך קצרה. 

אז קבלנו החלטה להתמקם עם הילדים במדריד ולנסות חיים רגועים יותר. 
אז איך סוגרים חיים במקום אחד ומתחילים חיים חדשים? הפחד וההתרגשות נמהלים זה בזה. אני תמיד מרגישה שכל עוד הילדים ושחף איתי אני יכולה הכל. אני ושחף באמת צוות טוב ובעשרים שנה שאנו יחד גילינו שאנחנו יודעים להתמודד עם משברים ושינויים בצורה מיטבית. אך הפעם אהיה הרבה לבד. שחף יחזור לארץ ויצטרך לטפל בכל מה שנותר. לפנות את הבית, מכוניות ובכל העניינים הכספיים. 
במקביל קבענו פגישות עם בתי הספר של הילדים במדריד ועם מתווכת למציאת דירה. 
הכל חדש, הכל לא ידוע...
לשמחתי הילדים מרוצים מהסיטואציה ומתרגשים יחד איתנו, אני מקווה שהם באמת יסתדרו. אני מאמינה ששינויים כאלה מחזקים אותנו, אני רואה את הדאגה והקשר בינהם וזה מחמם את הלב לדעת שיש צוות מגובש לעבור איתו את החיים. הרבה פעמים שנולד אח אומרים שהוא "מסכן" ולקחו לו את המקום ואני תמיד חשבתי שזו מתנה- מישהו לחלוק איתו את החיים.
מה הייתי עושה בלי אחיותי??? עם כל המשברים שעברנו תמיד הרגשתי ואני עדיין מרגישה שיש לי אותן. יש לי עם מי לדבר, לדאוג, לחוות זכרונות משותפים, דאגה משותפת להורים ובעיקר להתלונן😉.
עד לפני הקורונה אמא שלי לקחה אותנו כל שנה לחול רק את הבנות. לקחנו דירה וגרנו יחד. מדהים איך בכל טיול כזה מיד היינו חוזרות להיות ילדות של אמא שגרות בבית אחד. כל אחת מיד נכנסה לתפקיד שהיה לה בבית אמא. אותן בדיחות וצחוקים, אותן מריבות וחילוקי דעות כאילו שכחנו שאנחנו אמהות בוגרות מעל גיל 40 (38 בשביל הדר)😆.
ואני שמחה לראות שאני מצליחה להעניק את המתנה הזו גם לילדים שלי ושהם שותפים לחיים. 
יש לנו הרבה שיחות מה יהיה במדריד ושאלתי את הילדים אם הם לא חוששים? 
התפלאתי לשמוע שהם סקרנים כמוני וחסרי פחד. שוחחנו על התחלה חדשה והיכולת של כל אחד מאיתנו להמציא את עצמו מחדש והרגשתי שזה מדבר אליהן בעיקר אל מאיה. 
שני כבר מאוד שלמה עם עצמה ותחזור לארץ לגור אצל הסבתות או אחותי וכמובן שנהיה בקשר מתמיד בזכות הטכנולוגיה אך היא חוששת מהמרחק מאיתנו והאמת שגם אני חוששת להיות בלעדיה. 

מאיה שמחה להתחיל מחדש. אני רואה אותה מתחילה לפרוח, קנינו בגדים חדשים, היא בוחנת את עצמה, חושבת לעומק, רוצה להיות שותפה והופכת לנערה מקסימה!
פתאום שאני ושחף הסתכלנו על הילדים מרחוק הבנו שממשפחה עם ארבעה ילדים הפכנו למשפחה עם שתי מתבגרות ושני ילדים. מפתיע איך הזמן עובר כל כך מהר... 

באופן מפתיע הצלחנו תוך פחות מחמישה ימים לפתוח חשבון בנק, לעשות ביטוח רפואי, לשכור דירה ולרשום את הילדים לבתי ספר. טרוף אמיתי והיה נראה שכמעט כל דבר הולך לנו קשה ומסובך ומזל שיש לנו משפחה שאפשר להפעיל. תודה לאמא שלי ולחמותי ,ובעיקר לאחותי הדר שבנוסף לשלושה ילדים קטנים ומעבר דירה מצליחה לסייע גם לי 🙏.

אז למרות שהגענו למדריד, בקושי הספקנו לבלות ולהכיר אותה כי היינו שקועים בסידורים. 
אחרי בירורים על בתי ספר צמצמנו את הבחירה לשלושה בתי ספר מרכזיים. 
בית הספר הבינלאומי שהוא בית ספר דובר אנגלית ומאוד יקר.
בית ספר בריינס שהוא בית ספר ספרדי חצי פרטי ובית הספר היהודי שגם הוא חצי פרטי. 
המשמעות של חצי פרטי זה שבבית הספר חלק מהשיעורים מדברים ספרדית וחלקו אנגלית כך שהמדינה משתתפת בחלק מהעלויות וזה יתרון גדול. 

הבנות מאוד התרשמו מבית ספר בריינס סביבת הלמידה היא מאוד גדולה ורחבה, יש שם בריכות שחיה, סטודיו למוזיקה, מעבדות והכל חדשני וממוחשב. 
בנוסף בקרנות גם בבית הספר היהודי שהמבנה החיצוני שלו מאוד סגור. הבנות תארו את זה כמו כניסה לכלא ואני מבינה למה הן התכוונו... כמובן הסגירות נובעת מחשש לאנטישמיות למרות שמהמידע שקיבלנו לא הייתה אנטישמיות בספרד בשנים האחרונות. כל הישראלים ששוחחנו איתם רובם הולכים לבית הספר היהודי וכך נוצרת קהילה ישראלית בתוך השכונה מה שיכול להוות עוגן חברתי לכולנו בתחילת הדרך. הפחד שלנו ובעיקר של שחף הוא הסחפות לדת. בישראל אנו חילוניים לגמרי ופתאום לרשום לבית ספר יהודי ששם דגש על חגים ויש תפילת בוקר זה משהו שמאוד מוזר ולא אופייני לנו. משיחות שקיימנו עם ישראלים חילונים לגמרי שילדיהם לומדים בבית הספר הבנו שזה שונה כשלא גרים בארץ כי הקשר היהודי פה לא קיים בכלל... לא חגים, לא שבת ולא המסורות המשפחתיות שכל כך הורגלנו אליהם כמו ארוחת יום שישי. אז אולי השייכות וקהילתיות חשובים במיוחד בשלב הזה של ההשתלבות שלנו בחברה חדשה.
עשינו סיור בבית הספר והצוות שקיבל אותנו היה מאוד נחמד ומכיל. אומנם ניתן לראות שם יותר ספרי תנך משראיתי כל חיי אבל האוירה בהחלט יותר ישראלית. שומעים עברית מידי פעם ולומדים עברית. העברית הייתה חשובה לי בעיקר עבור רון שאמור לעלות לכיתה א וחששתי שבשל המעבר לא ידע לקרוא ולכתוב בכלל. אומנם אני מורה ומלמדת אותו אבל זה לא כמו מסגרת מחייבת של בית ספר. 
בנוסף בגלל בעיית השמיעה של אלה אני חוששת שזה יקשה עליה ללמוד שפה זרה. המסכות שמונעות מההגיה להיות בהירה ולא רואים שפתיים יכול להקשות עליה אפילו יותר.
בתום הסיור מאיה ואלה העדיפו את בית ספר בריינס.
מבחינת גישה חינוכית אני מאמינה בכל ליבי בבחירה גם בגילאים הצעירים ולכן אין לי בעיה שכל ילד יבחר את המוסד המתאים לו ללמידה גם אם הם לא יהיו יחד וגם אם שני תחזור ללמוד בארץ. אני מאמינה בחוסן שלנו כמשפחה וזה לא מותנה במרחק או בחירה אלה רק באכפתיות בדאגה ובאהבה שלנו זה לזה♥️ 

יום למחרת קבלנו טלפון מבריינס שטען כי למאיה בשל גילה יהיה מאוד קשה להשתלב בכיתה ט מכיוון שזו הכיתה שלומדים בה הכי הרבה בספרדית ומשנה הבאה הלימודים יהיו באנגלית וחבל לעבור שנה שלמה של הסתגלות ותסכול בגלל שנה אחת וששנה הבאה יהיה לה הרבה יותר קל להשתלב. 
מאיה מאוד התאכזבה לשמוע את הבשורה והיינו צריכים לחשוב מחדש. החלטנו שבית ספר היהודי יכול להיות הכי טוב עבורנו בעיקר בהתחלה. הוא יאפשר למידה הדרגתית של ספרדית ואנגלית ויאפשר השתלבות חברתית קלה יותר וששנה הבאה אנחנו והילדים נשקול מחדש את הבחירה וכל ילד יוכל לבחור את דרכו.

בזמן שאני כותבת את הפוסט אני ממתינה לכניסתנו לדירה החדשה. בחרנו בקומפלקס עם בריכה ומרחבים ירוקים שקרובה לבתי הספר ושישבה קהילה ישראלית. הפעם האחרונה שגרתי בדירה היה שאני ושחף התחתנו ושני הייתה תינוקת. מוזר פתאום לחזור לדירה ללא חצר כפי שאני כל כך אוהבת... 
עוד מעט נלך לאיקיאה ונתחיל ממש כמו זוג צעיר בלי כלום. היום נקנה רק מזרונים וציוד מינימלי למטבח ונעשה קמפינג בסלון😆 
בימים הקרובים נדאג לשאר הציוד. 
לשמחתי הכרתי אנשים מקסימים שמוכנים לענות על כל שאלה ולסייע ואפילו הוזמנו לארוחת ערב אצל השכנים החדשים שלנו😃

בימים שני שלישי יש חג של מדריד שהמליצו לנו ללכת לראות מה קורה במרכז ושיש הפנינג כמובן שנסקרו לראות במה מדובר...
טבעיים הקרובים מתחילים ללמוד ומעניין מה יהיה איתי? איך אני אעביר את היום כשהילדים בבית הספר? איך אסתדר בלי שני ושחף? 
מרגש, מפחיד, מסקרן...