צעדים ראשונים במדריד

ההחלטה לעבור למדריד התקבלה והצלחנו לשכור דירה תוך פחות משבוע ולעבור אליה... 
דירה, שנים לא גרתי בדירה.
ב 15 שנים האחרונות תמיד גרנו בבית פרטי. ואני כל כך אוהבת גינה, אויר, שמיים... 
כל בוקר הייתי יוצאת לגינה כמעט בכל מזג אויר לשתות קפה. תמיד הייתה לי את הגינה האקולוגית שטיפחתי והחוץ היה חלק בלתי נפרד מחיי. 
עכשיו חזרנו לדירה, זו הייתה בחירה מודעת כדי שארגיש יותר ביטחון ולא אהיה לבד במיוחד ששחף יהיה רק חלק מהזמן. 
יש נוחות בדירה, המפלס האחד, הקרבה ושלא צריך להתקשר או לצעוק אחד לשני כדי לדעת איפה כל אחד נמצא. הדירה שבחרנו נמצאת באזור ירוק ואיכותי, בקומפלקס שנקרא "אורבה" שיש בו שטח ירוק משותף עם בריכה באמצע אבל עדיין זה שונה לגמרי מבית פרטי. 
אז עברנו לדירה אירופאית ריקה לגמרי שהמטבח והסלון מופרדים. כבר באותו יום קפצנו לאיקיאה וקנינו מזרונים מצעים, מגבות כדי שיהיה איפה לישון, וקצת כלי מטבח וקראנו לזה קמפינג בדירה שלנו. 
הרגשתי כמו לפני עשרים שנה שאני ושחף עברנו לגור יחד והתחלנו לאסוף ציוד ממשפחה וחברים, מן ראשוניות שהיא מרגשת אבל עם עוד ארבעה ילדים זה הופך הכל לקצת יותר מורכב.
שחף ושני הזמינו כרטיסי טיסה לארץ ומאותו רגע לא יכולתי להפסיק לבכות. הרגשות הציפו אותי. הפרידה משני שהיא לב הבית, השמחה והסמן הימני שלי כבת בכורה עומד להתרחק ממני. מעולם לא הייתי בלעדיה יותר מכמה ימים. מהרגע שהיא נולדה מעולם לא הרגשתי לבד, כל עוד היא איתי הרגשתי שאנחנו צוות יחד. כששחף היה הולך לעבודה היינו אוכלות ארוחת בוקר משותפת, רוקדות, שרות, עושות תוכניות ומבלות בכל קניון, משחקיה או פעילות אפשרית וההרגשה הזו איתה מלווה. אותי עד היום. הפנים המוארות שלה והקשר הבלתי ניתן לניתוק. 
ועכשיו היא כבר בת 16 ילדה מדהימה ,אמהית, אחראית וכולה לב שיש לה רצונות מחשבות ותוכניות לעתיד. ואני מכבדת וגאה בבחירה שלה לעמוד על שלה ולהגשים את עצמה ואת שאיפותיה. אך גם דואגת ומתגעגעת רק מהמחשבה שתהיה רחוקה ממני. ברור לי שהקשר שלנו איתן ולא ניתן לניתוק ושאלה חבלי לידה ובטח עם הזמן אתרגל. אני מודה לפלאי הטכנולוגיה שאפשר לעשות שיחות זום, ווטסאפ ולשמור על קשר תמידי אך ברור לי שזה לא אותו דבר ונצטרך להסתגל למצב החדש.
ושחף... 
לעיתים רק שיוצאים מהשגרה מבינים את המשמעות שלה... כשנמצאים בזוגיות באופן טבעי לכל אחד יש את התפקיד שלו, תמיכה, חלוקת תפקידים הכל נראה ברור מאליו. ופתאום שיש שינוי בשגרה ויש טלטלה, מאזן הכוחות משתנה ורואים הכל מזוית שונה. איך זכיתי בבן זוג שמקבל אותי עם השגעונות והרצונות שלי באהבה. שהביטחון שלי לחלום זה בגלל שהוא מאמין בי ויודע שיחד נוכל הכל והחיים הם חוויה משותפת שאנחנו יוצרים אותה במה ידינו. 
כל הביחד הזה הוא לא ברור מאליו והוא השתרש בתפיסת העולם שלי. ופתאום ששחף רחוק ממני אני מרגישה את הפחד להיות לבד להתמודד עם דברים באופן שונה ממה שהיה עד עכשיו. באופן טבעי התפתחה בנינו חלוקת עבודה שלא ברור איך תתקיים מרחוק ואני חוששת. 
חוששת לאהבה שלנו, לתא המשפחתי ולשינוי שעלול לחול בו. 
שנים חלמתי על רילוקיישן, לבחור איפה לגור, להתנסות בחיים אחרים ואולי למרות חוסר התכנון זה הזמן הנכון.
לעשות מהלימון לימונדה ולמנף חלומות בזכות הקורונה ולא בגללה.
אז למרות ששחף ושני טסו החלטתי שאין ברירה ושאני חייבת לתפקד ולדאוג שהבית יתחיל להראות בית... 
לא יאומן כמה דברים צריך כדי להתחיל חיים... 
רכב, חשבון בנק עם כרטיס אשראי, תקשורת, ריהוט, מקרר, קניות והכל בספרדית. האנגלית פה בקושי מדוברת ואני כמובן לא יודעת את השפה... ההתארגנות דורשת ממני דריכות שבארץ אני עושה כלאחר יד. 
אז אחרי עשרות פעמים בבנק ואחרי שבקרתי בכל חברות התקשורת הצלחתי לחבר לנו תקשורת בבית, לקנות טלויזיה וספה ושיהיה לנו מספרי טלפון קבועים. אומנם זה נראה פשוט אבל בלי שפה ומסמכים מתאימים זה כמעט בלתי אפשרי. 
החלק המאוד משמח כאן היא הקהילה שמחממת את ליבי. לשמחתי יש לי שכנים ישראלים דוברי ספרדית שהגיעו לכאן לפני כמה חודשים והם מאוד עוזרים בהסתגלות. מלתרגם עד להוביל ציוד כמו טלויזיה או מוצרים מאיקיה ועד לקחת אותי לריקודים עם☺️. 
אני חושבת שאני עוברת שיעור בבקשת עזרה. אני בדרך כלל אדם מאוד עצמאי ומאוד מתקשה לבקש עזרה ופה בגלל הקשיים אני מוצאת את עצמי במצבים של אין ברירה...
והקהילה עוזרת. צרפו אותי לקבוצות של משפחות במדריד ואנחנו מוצאים את עצמנו מכירים משפחות מדהימות ומתארחים בימי שישי ושבת וזה כיף ומסקרן. 
והילדים זורמים בחוויה, פתוחים, ומשתלבים. 
ביום שני יהיה היום הראשון שלהם בבית הספר. מאיה ואלה עשו מבחנים במתמטיקה ובאנגלית וקצת היו בשוק. אפילו שהאנגלית של מאיה מצויינת מדובר על אנגלית אקדמאית שהיא ממש לא מורגלת אליה. כל המקצועות המדעיים מכיתה א' נלמדים באנגלית אין ספק שהכניסה לבית הספר תהיה מאתגרת. 
גם מבחינת ההשתלבות החברתית וגם מבחינת השפות. בבית הספר יש תלבושת כמו כל בתי הספר באירופה, מכנסיים מחויטות חולצת פולו. רון כרגע מסרב ללבוש את התלבושת כי זה לא נוח, והאמת אני מבינה אותו... אז בימים הראשונים יוותרו לנו ואחכ כנראה לא תהיה לו ברירה... 
עוד מצפים לנו אתגרים רבים ואני מתגברת על הגעגועים והדמעות.
יש לנו עוד הרבה לעשות כדי לסגור חלק מהדברים בישראל ולהרגיש כאן בבית אבל אחרי שנסתגל זו תהיה חוויה לכל החיים.