יהדות ומהות ברילוקיישן , שוב יחד.

נכנסנו לשגרה, כבר שנים שלא היה לי זמן לעצמי. עכשיו אני מסיעה את הילדים לבית הספר וחוזרת הביתה. פתאום יש לי זמן לחשוב, לקרוא וללמוד מה שמעניין אותי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא בנויה לשעמום וכנראה שאני גם משדרת את זה לסביבה. לפני כשבועיים פנו אלי אמהות ישראליות מהקהילה היהודית והציעו לי להצטרף אליהן להקים קהילה ישראלית מאורגנת במדריד. כמובן שהסכמתי והתחלנו לחשוב על דרך פעולה והקמנו את IEM ישראלים במדריד. 
ראשית הייתי צריכה להבין מהי קהילה יהודית, מה המבנה שלה, איזה ארגונים יש שפועלים בקהילה וגיליתי עולם מרתק. 
הילדים שלי לומדים בבית הספר היהודי. כשהתחלנו לבדוק על בתי ספר לילדים ואמרו לי שיש בית ספר יהודי אמרתי שאין סיכוי שארשום את ילדי לשם, אנחנו חילוניים לגמרי, מה לנו ולזה??? 
התחלתי לדבר עם ישראלים במדריד וגיליתי אנשים כמוני, חילוניים שבגלל שנמצאים בגולה חשוב לשמור על הצביון היהודי.אבל מה זה אומר???? 
בארץ המושג יהודי מתקשר לחרדי או דתי מאוד... 
בזמן שאני כאן נדהמתי לגלות יהדות אחרת. יהדות מקבלת וגמישה. 
נפגשנו עם מנהלת בית הספר היהודי לפני הרישום. 
אלה כבר בתחילת הפגישה נעמדה ואמרה "אני לא לובשת חצאית, אם צריך ללבוש חצאית אני לא נרשמת לבית הספר שלך" 
אלה כמו תמיד הפתיעה אותי עם האומץ והתעוזה וקצת נעתי באי נוחות...
תשובת המנהלת הייתה כה רגועה וסבלנית שזה היה מרגש... 
היא אמרה "אין בעיה, תבואי עם מכנסיים העיקר שתרגישי בנוח". 
בבוקר ילדי היסודי מחויבים בתפילה של 10 דקות והם צריכים לשים כיפה. 
רון הודיע לי ולהם שהוא לא מוכן לשים כיפה בטענה שזה חוסר שוויון עם הבנות. הסברנו לו את הצורך בכבד והגענו לפשרה של כובע.
מסתבר שיש לי ילדים דעתניים, לפעמים אפילו יותר ממני... 
השיא היה שישבתי עם הרבנית בבית קפה ואכלנו, שתינו ואני הייתי מוטרדת איך היא יכולה? הרי בטוח שהמקום הזה לא כשר... החלטתי לשאול והתשובה הדהימה אותי, היא אמרה: "מתוך מה שיש, אני מוצאת את מה שכשר עבורי" 
את המשפט הזה אני אומרת לביתי הצמחונית כל הזמן.. אל תטרידי את הסביבה, תמיד תמצאי מתוך מה שיש מה טוב עבורך... 
זו גישה לחיים. לזרום, להתגמש להתאים את עצמך וזה לא משנה אם זה דת, חיסונים או כל עקרון אחר. 
"איש, איש באמונתו יחיה"
ויש עוד מקרים רבים. 
נשים שיכולות להגיע לכולל במכנסיים, אפשר להגיע לתפילה בבית כנסת במכונית ושכל אחד יבחר מהי יהדות עבורו.
אז אולי כדאי להסתכל על היהדות מזווית אחרת. 

כישראלית הדת בארץ גרמה לי לריחוק ואנטי. הרגשתי שאני צריכה לשמור על עצמי מכפייה. 
אבל אם מנתקים את הכפייה ומסתכלים על הדת היהודית  בקבלה וברכות אולי אפשר לחבק אותה יותר. כך יוצא שלראשונה בחיי אני חווה יהדות מתוך בחירה. פעם ראשונה חשופה לקידוש מלא כהלכתו, מברכת על נרות חנוכה , חשופה לאנשים שומרי דת הרבה יותר ממני ואני מקבלת את זה ברוגע והכי חשוב מרגישה שמקבלים גם אותי. 
האירוע הראשון של ישראלים במדריד היה מסיבת חנוכה. חברנו לארגון "מכבי" שהוא מעיין תנועת נוער וארגון ספורט. בנינו יחד פעילויות יצירה לילדים, גייסנו D.J בהתנדבות, הבאנו רב שיברך וחילקנו סופגניות. היה מקסים ומרגש.זו הייתה הפעם הראשונה שהתקיים אירוע ישראלי משפחתי במדריד. הגיעו יותר מ 100 איש וקיבלנו פידבקים מצוינים. בשנה האחרונה הגיעו הרבה משפחות חדשות והמפגש אפשר להם להשתלב ולהכיר. אין לי ספק שזו רק תחילת הדרך והמטרה לבנות קהילה ישראלית מגובשת במדריד עוד תתגשם. כבר התחלנו לעבוד על האירוע הבא לכבוד טו בשבט🍀🌺.

בתחילת חופשת חנוכה שני ושחף הגיעו מהארץ עם ידיד של שני, איתי בדיוק ליום ההולדת של שחף☺. 
במהלך השבועיים קודם לכן דיברנו על האפשרות להשאר ללמוד כאן במדריד ובדקנו על בתי ספר, שוחחתי עם אמהות של מתבגרות שעשו את התהליך, שני דיברה עם כמה בנות בגילה ולצערנו לא שמענו סיפור אחד מוצלח... 
הגעתי לדילמה הקשה בחיי. החלטה שטובה עבור שני תהיה פחות טובה עבורי ולהפך. 
הלב אומר שהכי טוב לי שהבת שלי תהיה לידי, שנישאר משפחה מלוכדת שחיה במקום ובבית אחד. אך ההגיון אומר ששני נמצאת במקום טוב חברתית ולימודית ושלא יהיה נכון לקטוע את התהליך ולהתחיל הכל מחדש בשלב זה שהיא כבר בעיצומם של הבגרויות. 
כמאמינה גדולה בפתיחות ושקיפות ניהלתי עם שני את השיחה בבגרות והיא הגיעה לכאן ללא החלטה. 
הפגישה בנינו הייתה כך כך מרגשת וממלאה והאושר שהציף אותי היה בלתי ניתן לתיאור. 
כבר בבוקר למחרת היא בקשה לבטל את הפגישות עם בתי הספר והודיעה שהיא חוזרת ללימודים בארץ. שמחתי בשבילה אך ליבי נחמץ שוב. 
הנוכחות שלה בבית הכניסה כל כך הרבה אנרגיה ושמחה ושוב הרגשתי שלמה.
היה שבוע מושלם עם מפגשים חברתיים, הרבה ביחד, טיולים, קניות וחזרנו להיות אנחנו, אושר צרוף. יום לפני ששני חזרה התחלתי שוב להרגיש את קושי הפרידה וביום הטיסה הייתי שבורה ולא הפסקתי לבכות. 
נזכרתי בחברתי שעודדה אותי ואמרה שאלו כאבי גדילה.. תמיד שילד גדל, מתרחק, עושה בחירות לעצמו, זה כואב בכל הגוף גם לנו וגם להם. 
לרובינו כישראלים זה קורה כשהילדים מתגייסים לצבא ולכן בטירונות כמעט כולם בוכים אך אח"כ מתרגלים וזה חלק טבעי של החיים. 
אולי אצלנו זה קרה מוקדם מהמצופה אך עדיין יש בזה חלק חיובי. 
שני שראתה אותי מתקשה בפרידה עודדה אותי ואמרה "אמא, הכנת אותי לרגע הזה כל החיים, לימדת אותי עצמאות ולקבל החלטות, אני יודעת תמיד לראות את הטוב, אל תדאגי" 
ושוב עמדתי עם דמעות בעיניים, וקיוויתי בכל ליבי שזה נכון...